פסק דין
תביעה ע"ס 26,000 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבע, בגין הפרת חוזה מכר דירה, לאחר שסכום אחרון של 2,000 ₪ בגין תמורת הדירה הועבר באיחור של כעשרה חודשים אל מול המועד הנקוב החוזה.
ביום 17.2.08 נערך הסכם מכר דירה (להלן: "החוזה"), תמורת 240,000 בשני תשלומים, תשלום ראשון ע"ס 70,000 ₪, ותשלום שני ע"ס 170,000 ₪, שהיה אמור הקונה-הנתבע להעביר ביום 1.4.08.
אין מחלוקת כי ביום 1.4.08 העביר הנתבע רק סכום של 168,000 ₪, היינו חסרו עוד 2,000₪ למלוא התשלום לו התחייב.
אין מחלוקת כי ההסכם קובע כי איחור בתשלום של למעלה מ- 20 יום מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וכי הפרה יסודית מקנה לצד הנפגע פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק ע"ס 24,000₪.
הנתבע טען בכתב הגנתו כי הסכום האחרון בסך 2,000 ₪ אמור היה להשתלם רק עם הרישום בטאבו, ואולם, אין אזכור להתניה כזו בחוזה שבין הצדדים.
אין מחלוקת כי המשא והמתן נערך עם אביו של הנתבע. לטענת התובעת, היא פנתה שוב ושוב לאביו של הנתבע בדרישה לקבלת היתרה ונדחתה בלך ושוב. מנגד, הנתבע טוען כי מייד כאשר נעשתה פניה אליו, שולם הסכום החסר באמצעות עורך הדין, ביום 9.2.09.
איש מן הצדדים לא מצא לנכון לזמן לעדות את אביו של הנתבע, שהיה כנראה בעל משמעות בסכסוך שנתגלע, וחבל שעדותו לא נשמעה כדי להבהיר את מה שנותר עלום.
התובעת העידה, כי כאשר שילם אבי הנתבע את הסך של 168,000 ₪, הבטיח שבתוך כמה ימים ישלים את הסכום החסר, ולנוכח יחסי ידידות בין ההורים, האמינה לו. בהמשך טענה כי פנתה לאביו של הנתבע שוב ושוב, בערך אחת לחודש, ובכל פעם נדחתה בעילה אחרת. התובעת הגישה את המכתב באמצעות עורך הדין מיום 26.2.09, אשר נשלח למעשה לאחר שהסכום כבר שולם, אלא שהתובעים לא ידעו על כך, אולם לדבריה היה עוד מכתב קודם שדיברה אודותיו עם אבי הנתבע טלפונית.
הנתבע העיד בפני, כי לא שילם את מלוא הסכום במועד לנוכח "לחץ", וגם כיוון שהדירה טרם עברה בטאבו, אולם מייד כשפנתה אליו ישירות – הועבר הסכום החסר. הוא הודה כי חתם על ההסכם בו נקבע פיצוי מוסכם, אבל אמר כי הסכום הוא מוגזם, וכי אם היתה התובעת פונה אליו קודם לכן, היתה מקבלת את היתרה בסך 2,000 ₪ קודם לכן.
מוטב היה שהצדדים היו מגיעים להסכם ביניהם ברוח טובה. מדובר באנשים המכירים זה את זה, ובחוזה שנתקיים כמעט במלואו. הסכום שחסר הוא פחות מאחוד אחד מערך הדירה, ונראה לי כי מוטב היה שהצדדים היו מסכימים על סכום פיצוי משמעותי כפיצוי לנוכח העיכוב, במקום לעמוד על קוצו של יוד. ואולם, משהצדדים לא הגיעו להסכמה, אין מנוס מהכרעה בעניין.
אכן, הצדדים הסכימו ביניהם בסעיף 2 (ד) לחוזה, כי פיגור בתשלום התמורה מעבר ל- 20 יום יחשב כהפרה יסודית, ובסעיף 6 (ב) לחוזה כי צד שהפר תנאי יסודי ישלם לצד המקיים 24,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
לעניין פיצוי מוסכם, קובע סעיף סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, כהאי לישנא:
"(הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה..."
בענייננו, מירב הסכום שולם במועדו, ורק יתרה של 2,000 ₪, פחות מאחוז אחד מהתמורה, שולמה באיחור ניכר של עשרה חודשים.
בית המשפט העליון סיכם את ההלכה בעניין ההתערבות בפיצוי מוסכם:
"ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ., פ"ד ל"ב (3) 682, 686 (השופטת - כתארה אז - בן פורת)). המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל (ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' דוד זיזה, פ"ד מח(4) 89, 93 (הנשיא שמגר); ע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד ל"ח(3) 620, 626 (השופטת נתניהו))... ...דברים אלה מעוגנים כמובן בהיגיון הכלכלי ובשכל הישר. הסמכות להתערבות היא שעה שהפיצוי עומד ללא כל יחס סביר (ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566; ראו גם ג' שלו וי' אדר, תרופות בשל הפרת חיוב, קרית המשפט, ו' (תשס"ו), 185, 222). ...פרופ' שלו מונה בספרה (עמ' 597-594) שיקולים אחדים שיש להביאם בחשבון בבחינת השאלה היש מקום להפחתת הפיצויים: א. הפחתה ולא ביטול - הסמכות אינה לבטל את תניית הפיצויים המוסכמים, אלא רק להפחית את הסכום הקבוע בה. ב. גבול ההפחתה - ההפחתה תיעשה תוך שמירה על יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לצפות כתוצאה מהפרת החוזה בשעת כריתתו. ג. חומרת ההפרה - שיעור הנזק הצפוי, ושיעור הפיצוי המוסכם, בגין הפרה יסודית, גדול מאשר בגין הפרה קלה. ד. התמורה החוזית - היחס הרלבנטי הנבחן על ידי בית המשפט הוא בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי. ה. שיעור ההפחתה - בין היתר, יש לבחון את סוג העסקה הנדונה, את תנאי החוזה המבטא אותה, ואת ההפרה. ו. תנייה גורפת הקובעת פיצוי אחיד ושווה בגין כל הפרה של החוזה או בגין כל הפרה של אחת מן ההתחייבויות הכלולות בה, היא לכאורה בלתי סבירה. ז. טיעון והוכחה - על המבקש להסתמך על תניית פיצויים מוסכמים, לטעון את שיעור דמי הנזק המוסכמים ולהסתמך על ההסכמה החוזית. ח. יש מקום לשיערוך..."(ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, תק-על 2006(4), 4217 , 4223 (2006)).
בענייננו, מנוסח התנייה הכוללני עולה לכאורה, כי גם עיכוב בתשלום שקל אחד מהתמורה בלמעלה מ- 20 יום מקנה את הזכות לפיצוי המוסכם. פיצוי של 24,000 ₪, שהוא בגדר 10% מסכום התמורה, נראה על פניו כפיצוי בלתי סביר בגין איחור בתשלום של פחות מאחוז מהתמורה. לו היו הצדדים נשאלים, עובר לחתימת החוזה, לגבי מקרה מעין זה, ברור שהיו הם עצמם מסכימים כי אין הוא בגדר הסביר.
עוד יש להביא בחשבון, כי המכתב היחיד שצורף לתביעה והוגש בדיון, נשלח לתובע לאחר שכבר שולמה התמורה החסרה. גם אם אין הצדקה להפרה ולאיחור התשלום, הרי שאם היו התובעים מזדרזים ופונים בכתב באופן מסודר, סביר להניח שהתובע או אביו היו משלימים את הסכום הקטן החסר עוד קודם לכן, ומבחינה זאת גם לתובעים אחריות לאורך התקופה של העיכוב בתשלום, המחייב הפחתה בסכום הפיצוי המוסכם.
יחד עם זאת, אין להקל ראש בהפרת החוזה. הנתבע לא הצביע על כל עילה ראוייה לעיכוב כה משמעותי בתשלום הסכום החסר. גם אם התובעים לא פנו אליו אלא לאביו, הרי שהוא ידע כי עליו להשלים את הסכום החסר, ואין הוא מנקה את עצמו מאחריות, בכך ששילם מייד כשנודע לו על כך. מקבל אני את טענת התובעת כי הטרטור וההשפלה שבדרישת הסכום הנוסף שלא שולם במועד, מחייבים מתן פיצוי הולם.