גרנות נ' גבאי

החלטה

לפניי בקשה לביטול פס"ד אשר ניתן כאן ביום 22/4/13. התובעת הגיבה לבקשה, ומתגובתה עולה כי זו מבקשת לדחות את הבקשה על הסף משלושה טעמים – האחד, כי המועד להגשת הבקשה חלף; השני, כי הבקשה הוגשה על ידי עו"ד מטעם המבקשת, שעה שהיתר ייצוג לא ניתן כאן, והשלישי – כי המבקשת לא הפקידה את הפיקדון שנקבע בהחלטה קודמת כאן – דבר אשר יש בו כדי ללמד כי זו אינה מאמינה כלל בצדקת טענותיה.

אשר לפקדון – מצאתי כי אין בעילה זו כדי לדחות על הסף את בקשת המבקשת, שהרי הפקדון נקבע כתנאי לעיכוב ההליכים עד לתום בירור הבקשה, ולא כתנאי לעצם בירורה. בהתאמה, אם בחרה המבקשת שלא להפקיד את הפקדון – הרי שרשאית היתה המשיבה להמשיך בהליכי הגביה, ואין למבקשת להלין בעניין זה אלא על עצמה. יחד עם זאת, משלא נקבעה ההפקדה כתנאי לדיון בבקשה – אין להסיק מהעדרה כי המבקשת זנחה הבקשה, ואין לדחותה על הסף בשל כך.

אשר להיתר היצוג – בעניין זה טעם יש בטענות המשיבה, ומשלא הותר הייצוג, הרי שהיה על המבקשת להגיש הבקשה בעצמה, ואם לא עשתה כן – ספק האם ניתן לראות בבקשה כבקשה שהוגשה על ידה. יחד עם זאת לבקשה צורף תצהיר מטעם המבקשת, עליו היא חתומה, ועל כן לא מצאתי בנימוק האמור כדי להצדיק מחיקת הבקשה על הסף, ולכל היותר יש בכך כדי להצדיק חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה בקשר עם התגובה כאן, בהוצאות אשר יבהירו את מורת רוחו של ביהמ"ש כאן (ביושבו כבימ"ש לתביעות קטנות) מעשיית הדין העצמי בעניין זה.

לבסוף, לעניין מועד הגשת הבקשה – בעניין זה אני סבורה כי הצדק עם המבקשת, וכי יש בטעם זה כדי להצדיק דחיית הבקשה על הסף ללא צורך בדיון לגופו של עניין. לשיטת המבקשת נודע לה אודות פסה"ד עם המצאת אזהרת ההוצאה לפועל לידיה. המבקשת, וטעמיה עימה, בחרה למלא פיה מים בנוגע למועד ביצוע המצאה האמורה, והסתפקה באמירה כללית בדבר ביצוע המצאה כאמור לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 11/7/13. באין מועד מפורש מצוין מטעמה – רואים אותה כמי שמודה כי קיבלה את האזהרה מיד בסמוך לאחר מועד זה. המועד להגשת בקשה לביטול פסה"ד נקבע בתקנה 12 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), הקובעת – " ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין והגיש בעל דין בקשה לביטולה תוך 7 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, על פי צד אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או ענינים אחרים; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

עינינו הרואות אם כן, כי המועד להגשת בקשת הביטול, כך לשיטת המבקשת-הנתבעת, חלף עבר לכל המאוחר כבר ביום 21/7/13, ואילו הבקשה הוגשה רק ביום 20/8/13. יובהר כי משעניין לנו בתביעה קטנה, הרי שרואים את ימי הפגרה כבאים במנין הימים לצורך הגשת מסמכים וביצוע הוראות בבימ"ש זה, ואולם המבקשת, אשר ציינה בכותרת בקשתה כי מדובר בין היתר ב"בקשה להארכת המועד" להגשת הבקשה לביטול פסה"ד - לא טרחה ליתן כל הסבר או הבהרה מדוע, לשיטתה, לא הגישה את הבקשה במועד, ומהי סיבת האיחור.

למעשה, עיון ברישומי המחשב מלמד כי כבר במהלך חודש אפריל נשלח פסה"ד אשר ניתן כאן לידי הנתבעת-המבקשת, בדואר רשום עם אישור מסירה, וזה הוחזר בציון "סרבה לקבל" אף שנשלח לפי כתובתה הבלתי מוכחשת. העובדה שהמבקשת סרבה לקבל את פסה"ד, מעבר לעובדה שיש בה משום תמיכה לטענות המשיבה בעניין הקושי בהמצאת תלונות וטרוניות אל המבקשת, הרי שיש בה כדי ללמד כי עניין לנו באיחור ניכר בהרבה בהגשת הבקשה דנן, מזה שמבקשת המבקשת להציג, איחור שלא ניתן לו כל הסבר במסגרת הבקשה.

במצב דברים זה אני רואה את המבקשת כמי שאיחרה בהגשת הבקשה ללא כל טעם מניח את הדעת, ודין בקשתה – לביטול פסה"ד החלוט – להדחות על הסף מטעם זה.

מעבר לצורך אציין כי לא מצאתי הצדקה לביטול פסה"ד אף לגופו של עניין, שכן, בניגוד לנסיונה של המבקשת להציג הדברים משל עניין לנו בביטול מחובת הצדקה – הרי שהמבקשת אינה מכחישה כי קיבלה לידיה את כתב התביעה וההזמנה לדין. בהתאמה, ניתנה למבקשת הזדמנות ראויה להגיש הגנתה, ואם בחרה שלא לעשות כן – אין לה להלין אלא על עצמה, ואין לומר כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין בפס"ד הניתן לאחר מתן הזדמנות כאמור, אם ניתן על פי בקשה לנותנו, אשר לא הומצאה לצד שכנגד. כך בהליך אזרחי רגיל, בבימ"ש השלום, ועל אחת כמה וכמה כך בהליך המתנהל בביהמ"ש לתביעות קטנות – שם אף לא חלה כלל חובה על מבקש-פסה"ד להמציא לחברו העתק מן הבקשה.

כמו כן לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן חלה הצדקה לביטולו של פס"ד מכח שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, הן בשל העובדה שטעמי המבקשת להצדקת מחדלה נטענו מן הפה ולחוץ, ואינם אלא טעמים הנעוצים בבעלת הדין עצמה, והמעידים לכאורה על זלזול בהליך, והן בשל העובדה שלכאורה אף לגופו של עניין קלושות טענותיה, בשים לב לנספחי כתב התביעה.

לא אסיים מבלי להתייחס לטענת המבקשת בנוגע לשמה הנכון. המבקשת טענה, בעלמא וללא כל עדות באסמכתאות, המצויות מן הסתם בשליטתה ובחזקתה, כי שמה הנכון אינו "אלינור גבאי" כי אם "אלינור לנקרי". לו היה ממש בטענה – הרי שלכאורה ניתן היה לקבוע כי מדובר בטעות יסודית בהליך המצדיקה ביטולו של פסה"ד, מחובת הצדק, ואולם, עיון ברישומי המחשב מלמד כי בוצעה בדיקת התאמה בין פרטי הזיהוי שמסרה התובעת ביחס לזהות הנתבעת - לבין רישומי משרד הפנים, ולא נמצאה כל סתירה בין מספר תעודת הזהות של הנתבעת לשמה.

באין הוכחה אחרת אם כן – לא מצאתי אף בטעם זה, בנסיבות העניין, כדי להצדיק ביטולו של פסה"ד.

מכל האמור – אני רואה לנכון לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 1,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.