גרנות ואח' נ' חברת כחלון ש.מ החזקות בע " מ ואח'

החלטה

בפני בקשה למתן רשות להתגונן.

המשיבות הגישו ביום 19.7.2009 תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים למתן סעד כספי על סך 340,000 ₪. התביעה מבוססת על שיקים אשר נתנו המבקשים למשיבות במסגרת עסקה שנערכה בין הצדדים ובוטלו.

הרקע להגשת התביעה

בין המבקשת 1 לבין המשיבות נחתם ביום 29.5.2005 הסכם לפיו מכרו המשיבות את מניותיהן בחב' דפוס י. נכטיגל בע"מ, חברה פרטית אשר ניהלה בית דפוס (להלן – החברה), למבקשת 1 בתמורה לסך של 2,802,200 ₪. מבקש 2 חתם על שטר חוב לפקודת המשיבות ומבקשת 3 חתמה על שטר החוב כערבה (להלן – ההסכם).

בין הצדדים הוסכם, כי במעמד החתימה על ההסכם ישולם סך של 1,291,200 ₪. את היתרה בסך של 1,511900 ₪, התחייבה מבקשת 1 לשלם באמצעות שיקים דחויים. אותם שיקים שולמו במועדם עד ליום 31.5.2009, או אז נתנה המבקשת הוראת ביטול לבנק לגבי יתר השיקים הדחויים.

לטענת המשיבות, הוראת הביטול מהווה הפרת הסכם והפרה צפויה של יתרת השיקים הדחויים אשר סכומם מסתכם ב- 340,000 ₪ ומכאן התביעה.

תמצית טענות המבקשים

ביום 15.10.2009, הגישו המבקשים בקשה למתן רשות להתגונן, היא הבקשה שבפני.

המבקשים טוענים שתי טענות הגנה. האחת, לאחר השלמת העסקה הסתבר למבקשת 1, כי שתיים מהמכונות בבית הדפוס לקויות באופן מהותי, דבר אשר לטענת המבקשים הוסתר מהם בעת הרכישה. טענת ההגנה השנייה אשר נטענה על ידי המבקשים היא, כי מלוא התמורה החוזית שולמה עוד בטרם ניתנה הוראת הביטול לשיקים ומכאן שביטולם היה כדין. לטענת המבקשים, ההסכם קובע במפורש, כי כל עודף בקופת הפיצויים, המוגדר בהסכם כסכום של מעל 750,000 ₪, ייזקף על חשבון התמורה החוזית. לטענת המבקשים, ביטול השיקים נעשה לאחר שלמבקשים התברר, שהמשיבות משכו לזכותן עודפים מקופות הפיצויים בסך של 666,192 ₪.

בסעיף 2.37 להסכם נקבע, כי המשיבות 1 ו-3 תהיינה זכאיות לקבל את הבעלות על פוליסות המנהלים שניהלה החברה עבורן. עם זאת נקבע באותו סעיף, ש"העודפים המופקדים בקופות הפיצויים בבנק לאומי ובבנק הפועלים לא יימשכו אלא לטובת ורדה וברוריה לצורך ביצוע התשלומים כאמור בהסכם זה". משמעות הדברים היא, שיש לזקוף כספים עודפים שהופקדו בקופות הפיצויים על שם המשיבות 1 ו-3 ושנמשכו על ידן, על חשבון התמורה שמבקשת 1 התחייבה להעביר למשיבות.

לימים התברר למבקש 2, כי המשיבות משכו לזכותן עודפים בסך של 666,192 ₪ ועל כן, שולמה על ידם כל התמורה.

תמצית טענות המשיבות

לטענת המשיבות, טענות המבקשים הן "הגנת בדים".

לעניין פגמים במכונות טוענות המשיבות, כי עד לביטול השיקים והגשת התביעה לא השמיעו מי מהמבקשים כל טענה ביחס לטיב המכונות וזאת במשך כארבע שנים ועל כן, הם מנועים מלהשמיען כעת.

לעניין פיצויי הפיטורין טוענות המשיבות, כי סעיף 2.36 להסכם מקנה להן פיצויי פיטורין כדין והסכומים אשר נמשכו על ידן הם הסכומים אשר הגיעו להן בדין. המשיבות מציינות, כי דיווח על כך לרשויות המס נעשה 3 שנים לפני ביטול השיקים. לטענת המשיבות, ההסכם קובע, כי המשיבות 2 ו-3 זכאיות לפיצויי פיטורין על פי חוק וכי המבקשת 1 תשלם מכיסה רק 750,000 ₪ על חשבון הפיצויים. לטענתן, סך כל הפיצויים להם היו זכאיות הוא 1,532,507 ₪ וכי סכום זה התקבל על ידן.

עוד טוענות המשיבות, כי המבקשים הודו בחוב ועל כן דין הבקשה להידחות.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו התבססה בבית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו) ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05, שלעיל) ומקום בו ישנה הגנה אפשרית אף אם היא קלושה, ייאפשר בית המשפט לנתבע להציגה.

לאחר שעיינתי בטענות ההגנה של המבקשים הגעתי למסקנה, כי יש לאפשר להם להתגונן, אך רק בסוגיה אחת, היא סוגיית תשלום התמורה באמצעות קופות הפיצויים.