גריפאת נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפניי בקשת המבקש להורות על ביטול איסור שימוש ברכב מ.ר.27-761-08 שהוטל על ידי קצין משטרה למשך 30 ימים.

2.על פי החשד בתאריך 25.1.14 בנו של המבקש נהג ברכב השייך המבקש ללא רישיון נהיגה תקף, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א–1961 (להלן: "הפקודה"), ומבלי שהיתה לו פוליסת ביטוח בת תוקף על השימוש ברכב, בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת הביטוח.

3.ב"כ המבקש טען כי זכותו של המבקש לשימוע נפגעה בכך שלא זומן לשימוע, שכן לו ניתנה לו זכות השימוע כדין, לא העלה טענותיו בפני קצין המשטרה. הרכב משמש לעבודתו של המבקש, ואי השימוש ברכב עלול להסב נזק לעבודת המבקש. כמו כן ציין כי בנו של המבקש הזיז את הרכב מספר מטרים ספורים בתוך שדה העפר ולא בכביש והוא לומד נהיגה ואמור לעבור טסט וביקש להסתפק בתקופת איסור השימוש עד ליום הדיון.

4.ב"כ המשיבה, התנגד לבקשה. לטענתו, הבקשה אינה עומדת בתנאי של סעיף 57 לפקודה. המבקש לא ציין שהרכב נלקח בידיעתו, ולא צויין שהמבקש הזהיר את בנו שלא יבצע עבירות תעבורה. מעדותו של הבן עולה, כי המבקש הורה לו לנהוג ולהזיז את הרכב. השימוע נערך לבן, בנוכחות אביו המבקש, ולכן אין ממש בטענה שלא ידע על השימוע. אינטרס הציבור גובר על אינטרס המבקש. משכך, המבקש לא עמד בתנאים שמציב החוק להחזרת הרכב ולכן יש להותיר את צו איסור השימוש ברכב על כנו.

5.לאחר עיון חומר החקירה, בנסיבות ודברי הנהג ב"הזמנה לדין וכתב אישום", לפיה הוא מצטער שנהג ומתנצל בפני השוטר שערך לו את הדוח, הודעת החשוד לפיה בנו של המבקש מודה שנהג בכביש עפר וטען כי אביו ביקש ממנו להזיז את הרכב כמה מטרים. הנני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם.

6.סעיף 57 ב (ב) לפקודה, מעמיד מספר תנאים שבהתקיימם יש מקום לבטל את הודעת איסור השימוש ברכב:

א. כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו או הסכמתו – במקרה דנן, המבקש אישר לבנו, הנאשם להשתמש ברכב, "אבא אמר לי להזיז את האוטו כמה מטרים" (הודעת חשוד – שורה 11). כך שלא הוכח שהרכב נלקח מהמבקש ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

ב.כאשר מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57 א (א). בעניינינו, כאמור, הנאשם מסר בשימוע, שתורגם לו על ידי המבקש, כי נהג בלא רישיון שכן אביו אמר לו וכי הוא "מתנצל שדברים כאלה קורים" (הודעת חשוד - שורה 21 ). משכך, לא רק שהמבקש לא הוכיח כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה על ידי בנו, הוא אמר לו לבצע את העבירה.

בעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט אזולאי (בית המשפט המחוזי באר שבע) שם נדרש בית המשפט לשאלה מהם האמצעים הנדרשים לצורך מניעת ביצוע העבירה:

"לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, נראה לי שיש לדחות את הערר. יש לדחות את טענת העורר, כי הרף הרלוונטי של האמצעים שעל בעל הרכב לנקוט לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה כדי למנוע את העבירה הוא "אמצעים סבירים", מאחר שבחוק נקבע כי על בעל הרכב לעשות "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה", ולא "אמצעים סבירים"...בכל מקרה ועל בית המשפט להשתכנע מטענות המבקש שעשה כל שביכולתו כדי למנוע מהנהג לעבור את העבירה (ב"ש 408/06 סוסו בשארה נ' מ"י, [פורסם בנבו] תק-של 2006(3) 1601), וזאת כבכל עניין עובדתי הדורש הוכחה, דבר שממילא אינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת העורר".

אם לא די בכך, ב"כ המבקשת טען כי נוצר פגם בהליך השימוע, לפיו משטרת ישראל היתה צריכה לערוך לו עצמו שימוע, מה שלטעמו לא נעשה כאן. מנגד, טען ב"כ המבקשת כי המבקש נכח בשימוע שנערך לבנו.

כפי שנקבע בב"ש (ת"א) 9593/09 שלמה השכרת רכב נגד מדינת ישראל (פורסם באתר נבו): "תכליתו של סעיף 57ב היא להטיל את הנטל על בעל הרכב, למען יבדוק בקפידה מבעוד מועד למי הוא מוסר את הרכב לצרכי שימוש בו, ואם המשתמש יבצע עבירה, הוא לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו אלא יינזק. לפיכך, בעל רכב ישקול היטב בטרם ימסור את רכבו לשימושו של מאן דהוא."

המבקש ידע כי בנו לומד נהיגה, וכי אין בידיו רישיון נהיגה. הוא היה צריך לנקוט בזהירות יתרה ולהימנע מלמסור לבנו את הרכב. המבקש לא הוכיחה את החלופה הקבועה בסעיף 57 (ב) (ב), ולא הציג טעם ראוי ונכון להחזרת רכבו.

7.בענייננו נערך שימוע לבנו של המבקש, אין מחלוקת שלבעל הרכב לא נערך שימוע, אולם המבקש נכח בשימוע שנערך לבנו.

לא השתכנעתי בקיום אחד הטעמים המנויים בסעיף 57ב'(ב) לפקודת התעבורה בענייננו וגם לא השתכנעתי בקיום נסיבה אחרת המצדיקה העתרות לבקשה לביטול איסור השימוש.

משכך, בנסיבות העניין, לא היתה כל חובה על המשטרה לזמן את המבקש לשימוע.

8. בית המשפט אינו מתעלם מהפגיעה, כביכול, בעבודתו של המבקש מעצם השארת הצו על כנו אבל "פגיעה" זו נלקחה בחשבון על ידי המחוקק ומאבק נגד המלחמה נגד ביצוע עבירות תעבורה חמורות, יש להעדיף את התכלית לחוק והאנטרס הציבורי גובר על זה של בעל הרכב.