גריפאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה יזראעלים

החלטה

פתח דבר

זוהי בקשה לעיכוב ו/או דחיית ביצוע צו הריסה מנהלי, שהוגשה על ידי המבקש כנגד המשיבה, אשר עניינה צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 07.01.14 להריסת מבנה בשטח של כ -14 מ"ר, בתוך בית ספר, שהוקם בגוש 17495 חלקה 32 בכפר גריפאת, ללא היתר בניה (להלן: "צו ההריסה").

לטענת המבקש, הינו מנהל בפועל קיוסק במתחם בית הספר מזה שנים, ועקב שריפתו, הוא שיחזר אותו על ידי הקמת המבנה נשוא צו ההריסה.

הוסיף המבקש וטען כי, אינו קובע עובדה מוגמרת והמבנה קיים מזה הרבה שנים, וכי הוא קיבל כל האישורים לנהל את הקיוסק, ואף את אישור המועצה המקומית להקמת המבנה.

עוד טען המבקש כי, מדובר במבנה זעיר שאינו מפריע לאדם, כאשר בית הספר בו ממוקם הקיוסק מיועד להריסה בסוף שנת הלימודים, אז יבצע בעצמו את ההריסה בסוף שנת הלימודים.

בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי, אין מדובר במבנה שהיה קיים שנים רבות ועתה נשרף, אם כי בבניה חדשה טעונה היתר, כאשר צו ההריסה בדין הוצא.

הוסיפה המשיבה וטענה כי, אינה מסכימה למתן אורכה בת 5 חודשים, יחד עם זאת, תסכים למתן אורכה בת חודשיים במטרה לאפשר למבקש להתארגן להיערך לביצוע הריסה עצמית שתחסוך משאבי ציבור, וזאת בכפוף שצו ההריסה המנהלי לא יפקע ויוותר על כנו.

דיון והכרעה

עיינתי בבקשה, באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה, ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הבסיס המשפטי להגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי והתנאים לביטול הצו מצוי בסעיף 238 א'(ח) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וזו לשונו:

"(ח) לא יבטל ולא יתלה בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת".

תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות (ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ד מ(2) 445, 447). כמו כן, צו הריסה מנהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו נ' עורקבי פ"ד מח (2) 397, 404). משום כך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע (רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נד (1) 438, 446 – 447).

יפים הדברים שנאמרו בעניין זה בבית המשפט המחוזי באר שבע בע"פ 7344/04 אל עוקבי איברהים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום (פסק דין מיום 20.4.05) ואין אלא להביאם כלשונם:

"סעיף 238 א' לחוק עניינו "צו הריסה מנהלי", במאובחן מ"צו הריסה שיפוטי". סעיף זה הוסף לחוק בשנת תשמ"א, במטרה להרחיב את הסמכויות אותן מקנה החוק לרשויות התכנון והבניה ואשר נועדו לעצור את התופעה הנפוצה של בניה ללא היתר או בניה בניגוד להיתר ו/או בחריגה ממנו. הסמכות לתת צו הריסה מנהלי (במאובחן מצו הריסה שיפוטי, שהוא הכלל), הוקנתה ליו"ר הוועדה המקומית, וזאת לאחר שהתייעץ, כאמור בס"ק (ב), ולאחר שהוגש לעיונו תצהיר מטעם מהנדס הוועדה המקומית או מהנדס / אדריכל אחר, ובו מפורטים שלושה אלמנטים:

"1. לפי ידיעתו הוקם הבניין ללא היתר או שהבניין חורג ובמה הוא חורג; 2. לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבניין או שנסתיימה לא יותר מ-60 ימים לפני יום הגשת התצהיר; 3. ביום הגשת התצהיר, אין הבניין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על 30 הימים".

סעיף 238 א' הנ"ל הקנה זכות ערעור לבית משפט השלום, אולם, המחוקק הגביל את סמכות ההתערבות של בית המשפט לשניים: אם הוכח, שהבניה, שבגללה ניתן הצו, בוצעה כדין, או – אם הוכח, שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת [ר' ס"ק 238א'(ח)]. דהיינו, בית המשפט אינו שב ובוחן את השאלה הרחבה, שעמדה בפני הרשות המנהלית ואינו נכנס בנעליה, והוא גם איננו בגדר רשות שיפוטית הבוחנת, למשל, אקט עונשי ולכן יכולה לתת דעתה לנסיבות אישיות חדשות. בית המשפט הוגבל מבחינת הטעמים בעטיים הוא יכול לבטל או אפילו להתלות, את צו ההריסה המנהלי.

ומה בענייננו? בענייננו המבקש לא טען בבקשתו אף לא אחת משתי העילות הנקובות בס"ק (ח) לבטול צו ההריסה המנהלי ולפיכך דין בקשתו להידחות. ולהלן נימוקיי.

אין חולק כי ביום הוצאת צו ההריסה המנהלי , דהיינו בתאריך 22.10.12, לא היה למבקש היתר לבניה נשוא צו ההריסה המנהלי. זאת ועוד, נכון למועד הוצאת צו ההריסה המנהלי, ביום 22.10.12, המבנה נשוא צו ההריסה המנהלי לא היה גמור ולא היה מאוכלס, כך שלא היה מדובר בעובדה מוגמרת.

מעבר לאמור אציין כי מעיון בתמונות שצורפו לתגובת המשיבה, יש כדי להצביע ברורות כי עד למועד הוצאת צו ההריסה המנהלי, המבנה לא היה גמור, לא היה מאוכלס כך שלא מדובר היה בבניה שהושלמה והינה עובדה מוגמרת.