גרינשפן נ' בניסטי ואח'

פסק דין

מונחת לפני תביעתה של התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום הסך של 4,726 ₪.

במרכז התביעה תאונת דרכים שאירעה בחצור הגלילית, ביום 25.11.12, בה היו מעורבים רכביהם של התובעת והנתבע 1. ברכב הנתבע 1 נהג בעת הרלבנטית לתאונה הנתבע 3.

הנתבעת 2, ביטחה במועד הרלבנטי את רכב הנתבע 1.

על פי האמור בכתב התביעה, במועד התאונה האמור, בעת שרכב התובעת נסע ליד רכבו של הנתבע 1, שעמד בעצירה מוחלטת לצורך פריקה, החל רכב הנתבע 1, בו נהג כאמור הנתבע 3, לנסוע בפתאומיות. כתוצאה מכך, פגע רכב הנתבע 1 ברכב התובעת וגרם לו נזקי פח. הנזקים שנגרמו לרכב התובעת נבדקו ונאמדו על ידי השמאי מטעמה. זה, בחוות דעת אשר צורפה לכתב התביעה, העריך את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, בגין התאונה ובעקבותיה, בסך 3,276 ₪. בנוסף לנזקים הנ"ל, שילמה התובעת לשמאי, בגין שכ"ט, סך של 650 ₪ ובגין הפסד זמן, ריצות טרטורים וימי עבודה, תבעה התובעת בתביעתה קבלת פיצוי בסכום כולל של 800 ₪.

בנוסף, עתרה התובעת בסיכומי טענותיה, לחיוב הנתבעים בתשלום הסך של 400 ₪ אותו הוציאה מכיסה לצורך ביצוע מסירות והמצאות לנתבעים 1 ו- 3 כמתחייב מהחלטת בית המשפט מיום 27.5.13.

מטעמם של הנתבעים 1 ו- 3 לא הוגשו כתבי הגנה.

הנתבע 3 התייצב לדיון שנערך לפני היום, בעוד שמטעמו של הנתבע 1 לא נרשמה התייצבות, חרף זימונו כדין (ראה אישור מסירה שהוגש היום לתיק על ידי התובעת).

הנתבעת 2 בכתב הגנתה, עתרה לדחיית התביעה נגדה בנימוק שלפיו היא לא זכתה לשיתוף פעולה מצד מבוטחה ובכלל זאת לא קיבלה כל דיווח על קרות התאונה, לא כל שכן גרסה עובדתית אודות התאונה. לחילופין בלבד, נטען כי הסכומים הנתבעים הם מוגזמים ומופרזים וכי על ידי התובעת לא הוצגו אסמכתאות המעידות על תיקון הרכב.

במהלך הדיון שנערך לפני היום שמעתי את עדויותיהם של התובעת והנתבע 3 – הנהגים בכלי הרכב המעורבים בתאונה.

כמו כן, נשמעו לפני סיכומי טענותיהם של בעלי הדין.

למעשה, בשים לב לגרסה אותה מסרה התובעת בעדותה לפני מהיום, ביחס לנסיבות התרחשות התאונה - גרסה התואמת את האמור בכתב התביעה ואותה אישר במאת האחוזים הנהג ברכב הנתבע 1 בעדותו לפני, ניתן לקבוע כי אין בין התובעת לבין הנתבע 3 מחלוקת ביחס לאחריות הנתבע 3 לתאונה.

הנתבע 1 לא התגונן כנגד התביעה ומטעמו לא נרשמה התייצבות לדיון שהתקיים היום. מטעם זה, אני רואה מקום לקבל את התביעה נגדו.

אשר לנתבעת 2, טענה זו בכתב הגנתה ובטיעוני נציגה לפני היום, כי ישנו מקום בנסיבות תיק זה לפטור אותה מן הכיסוי הביטוחי. מאחורי טענתה הנ"ל של הנתבעת 2, יש להניח, עומדות הוראות סעיפים 23 (ב) ו- 24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").

הוראת סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח קובעת בין היתר חובתו של המבוטח למסור למבטח תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, בעוד שהוראת סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח קובעת את ההשלכות העלולות להיות להפרת החובה האחרונה הנ"ל.

למען חשיבותו של הסעיף האחרון הנ"ל לענייננו, יובא להלן נוסח הסעיף המלא:

"(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעי 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חובתו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1)החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2)אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חובתו ולא הכביד על הבירור.

(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר".