גרינשפן נ' בידרמן ואח'

החלטה

בפניי שתי בקשות לסילוק על הסף של כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובעת – עמותת ישיבת יפו ע"ש ר' נחום גרינישפן ז"ל: האחת מטעם הנתבעת 7 (להלן: "העירייה"), והאחרת - מטעמם של הנתבעים 3 ו-6 (להלן: "וילנסקי" ו"אגודת תל אביב" בהתאמה).

הדיון בתביעה דנן אוחד לדיון בתביעה אחרת, בת.א. 1286/04 (להלן: "תביעת גרינשפן"). תביעת גרינשפן הוגשה מלכתחילה על ידי הגב' גרינשפן ז"ל, שאף העידה בה במסגרת עדות מוקדמת. גם במסגרת תביעת גרינשפן הוגשו בקשות לסילוק על הסף – בש"א 14954/09 ובש"א 16957/09. בבקשות אלה ניתנה החלטה ביום 1.1.0.09 (להלן: "ההחלטה הקודמת"), שקבלה אותן באופן חלקי.

רקע עובדתי

התובעת נוסדה ביום 30.4.1956. ביום 6.6.1956 נחתם הסכם בין התובעת לבין גב' גרינשפן, לפיו בתמורה לתרומה של הגב' גרינשפן לתובעת, התחייבה התובעת לקרוא ישיבה ברחוב יפת ביפו על שם בעלה המנוח של הגב' גרינשפן.

התובעת התחייבה כי שם הישיבה לא ישתנה, וכי הגב' גרינשפן תישאר חברת ועד בתובעת לעולם. כן הוסכם כי לא יימכר כל רכוש שיש או שיהיה לתובעת ללא הסכמתה של הגב' גרינשפן, וכי אם יוחלט על פירוק התובעת, יוחלט בה ייעשה ברכושה בהסכמת הגב' גרינשפן. במסגרת הסכם נוסף מיום 16.7.1965, התחייבה התובעת, בתמורה לתרומה נוספת של הגב' גרינשפן, להקים ישיבה ופנימייה, שייקראו על שם בעלה המנוח של הגב' גרינשפן.

ביום 5.9.1967, חכרה התובעת מהעירייה, נכס מקרקעין ברחוב מגן אברהם 12 ביפו (להלן: "הנכס") לתקופה של 49 שנים. בהסכם החכירה נקבע כי מטרת החכירה היא כדי להקים בנכס בית כנסת וישיבה (הסכם זה יכונה להלן: "הסכם החכירה"). ביום 19.4.1977, נחתם הסכם בין העירייה לבין הנתבעת 5 (להלן: "עמותת חדרה"), בו נקבע כי התובעת ויתרה על זכות החכירה שלה בנכס לטובת עמותת חדרה, וכי בכפוך לביטול זכות החכירה של התובעת בנכס, תרשם זכות חכירה בנכס לטובת עמותת חדרה.

ביום 4.5.1977 הסכימו שני הצדדים להסכם החכירה (קרי התובעת והעירייה) לבטל אותו (הסכם זה יכונה להלן: "הסכם הביטול"). הסכם הביטול נחתם על ידי מר בידרמן ומר וילנסקי, אשר מונו על ידי הרב אלפינט כחברי ועד, ושימשו כבעלי זכויות חתימה בתובעת מכוח הפרוטוקול מיום 20.3.75.

בשנת 2006 נחתם הסכם חכירה עם אגודת תל אביב.

עניינה של התביעה דנן – כמו גם של תביעת גרינשפן, הוא בהסכם הביטול שנחתם בין העירייה לבין התובעת באמצעות מר וילנסקי ומר בידרמן. בהסכם זה הסכימו הצדדים כאמור על ביטול זכות החכירה שהיתה לתובעת בנכס.

התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן שהיא הגישה, כי הנתבעים 1-4 פעלו במסגרת הסכם הביטול במירמה והונאה, הציגו מצגים שקריים כלפי התובעת וכלפי צדדים שלישיים, ו"פברקו" מסמכים בשמה של התובעת. לחלופין נטען, כי הנתבעים 1-4 פעלו תוך חריגה מסמכות, והעברת זכויותיה של התובעת בנכס. לטענתה, ההחלטה לוויתור על זכויות התובעת בנכס לא היתה ולא נבראה, ואין כל מסמך המעיד על כך. עוד נטען כי אף לו היתה החלטה בדבר ביטול זכות החכירה – לא היה לה תוקף. לטענת התובעת מסקנה זו עולה מפרוטוקול ישיבת הנהלת התובעת מיום 25.4.1976. כך מעיד גם מי שהיה חבר בוועד התובעת במועדים הרלוונטיים, שהצהיר כי לא זומן מעולם לאסיפה כללית או לישיבת ועד בה הוחלט על ביטול זכות החכירה.

באשר לעירייה, נטען בין היתר כי היא היתה מעורבת בכול המהלכים שהובילו לגזל הנכס, וכי היא פעלה במירמה תוך התעלמות מכך כי התובעת לא ויתרה על זכויותיה בנכס, ותוך ידיעה כי יש לקבל את הסכמתה המפורשת של התובעת לשינוי זהות החוכרת בנכס. העירייה ידעה – כך נטען - כי התובעת לא ויתרה על זכויותיה בנכס, ולכול הפחות היה עליה לדעת על כך.

הסעדים להם עתרה התובעת בתביעה המתוקנת היו סעדים הצהרתיים לפיהם הסכם הביטול הוא בטל ומבוטל, הסכם החכירה בין העירייה לבין אגודת תל אביב הוא מבוטל, וזכויות החכירה בנכס שייכות לתובעת. לחלופין עתרה התובעת כי הנתבעים ישלמו לה את שווי זכויותיה בנכס, בסך 1,500,000 ₪.

בקשת העירייה לסילוק על הסף

העירייה טענה בבקשתה כי בבסיס התביעה עומד הסכם הביטול שנחתם ביום 4.5.77. לטענתה, העדה היחידה שהעידה בהקשר זה, הגב' גרינשפן ז"ל, העלתה טענות של תרמית רק נגד הנתבע 2, מר בידרמן ולא נגד העירייה.

העירייה טענה כי ההחלטה הקודמת מיום 1.10.09 (במסגרת הבקשה לסילוק על הסף של תביעת גרינשפן), היא מעשה בית דין ביחס לביטול הסכם החכירה על ידי התובעת. זאת משום שמדובר בתביעות שהמערכת העובדתית שלהן זהה, עילות התביעה זהות, ואף הצדדים זהים - משום שיש ביניהם זהות אינטרסים. לכן, ההחלטה הקודמת, בה הוחלט כי יש לסלק את התביעה הקודמת נגד העירייה על הסף, מהווה השתק עילה והשתק פלוגתא, המשתיקים את התובעת בתביעה הנוכחית.

העירייה טענה עוד, כי התביעה התיישנה. זאת, משום שנציגי התובעת ידעו על הסכם הביטול שנחתם עוד בשנת 1977, ועל השלכותיו. לא היו נסיבות שהתגלו לתובעת, שיש בהן כדי להתגבר על טענת ההתיישנות. התובעת עצמה באמצעות מורשי החתימה מטעמה, חתמה על הסכם הביטול, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי היא ידעה אודותיו.

אין כל סיבה, לטענת העירייה, להאריך את תקופת ההתיישנות, משום שהתובעת יכלה, באמצעות נציגיה, לקבל את המסמכים, לו היא היתה נוקטת בזהירות סבירה. עוד נטען כי במסמכים שהתגלו לתובעת לשיטתה רק לאחרונה, אין כדי להקים לה עילה או כדי להתגבר על טענת ההתיישנות. העירייה טענה כי הטענות שהועלו נגדה נטענו בעלמא, וכי לא נכונה הטענה לפיה היא שותפה של החוכר.

העירייה העלתה גם טענה של שיהוי, וכן נטען כי התובעת פעלה שלא בידיים נקיות, וכי התביעה היא קנטרנית וטורדנית.

התובעת הגיבה לבקשה. היא טענה כי בית המשפט איפשר לה לתקן את כתב התביעה, ואף חייב אותה בהוצאות. עוד נטען כי אין לקבל את הניסיון לקשור את התובעת להחלטה הקודמת, ולטעון טענות של השתק. מדובר, כך נטען, בבעלי דין שונים, שהם בעלי אינטרסים שונים בנכס. כך, התובעת דנן היא בעלת זכות קנין בנכס, בעוד שהתובעת בתביעה הקודמת, הגב' גרינשפן, היתה תורמת לתובעת בלבד. אין זהות גם בסעדים הנתבעים.