גרינשטיין נ' היבה

פסק דין

בפני תביעה שטרית שעניינה שטר בטחון ע"ס 48,800 ₪ שמשכה הנתבעת לפקודת התובע.

אין מחלוקת כי השטר ניתן כבטחון במסגרת מסכת הלוואות שנתן התובע לנתבעת בשנים 2001-2002.

אין מחלוקת, כי התובע נתן לנתבעת שלוש הלוואות בסכומים של 20,000 ₪, 15,000 ₪ ו-10,000 ₪, ובסה"כ 45,000 ₪, וכי הנתבעת נתנה לו תמורתן שיקים בפריסה לתשלומים, כאשר בפועל סיימה לשלם את מלוא ההלוואות הנ"ל רק בשנת 2008, כולל הריבית המוסכמת, בסך כולל של בין 90,000 - 100,000 ₪.

המחלוקת בין הצדדים היא, האם מעבר לשלוש ההלוואות הנ"ל היתה גם הלוואה רביעית ע"ס 20,000 ₪. התובע טוען כי הלוואה רביעית בסך 20,000 ₪ ניתנה לתובעת ביום 27.102 וכנגדה מסרה התובעת את שטר הבטחון ע"ס 48,800 ₪. הנתבעת טוענת כי לא קיבלה מהתובע כל סכום מעבר לשלוש ההלוואות הראשונות, וכי שטר הבטחון ניתן לפי דרישת התובע בגין יתרת ההלוואות הקיימות, מאחר ולא ניתן שטר בטחון כנגד ההלוואה הראשונה.

הוגשו ארבעה מסמכי הסכמים שנערכו בין הצדדים (נספחים א' – ד' לתצהיר התובע), וכן צילומי שיקים של התובעת.

העידו שני בעלי הדין. מהימנות שתי העדויות היתה לקויה, מאחר שהתובע הכחיש כי עסק במתן הלוואות וטען כי קיבל פניה מקרית מעובדת חנותו בשם דינה, להלוות כספים לנתבעת, אותה לא הכיר, ונענה לה, מבלי שקודם לכן הלווה כספים למאן דהוא. גרסה זו אינה מתקבלת על דעתי, הן לנוכח עדות הנתבעת בדבר המערכת של הלוואות וחתימת הסכמים במשרד עו"ד, שהפעילו התובע ודינה, כפי שהעידה הנתבעת וכפי שעולה מההסכמים שהוצגו, הן לנוכח סכומי הריבית הקצוצה שגבה התובע, השוללים כל אפשרות של הלוואה למטרת עזרה, והן לנוכח העדר כל הכרות קודמת בין התובע לנתבעת, מה שמעמיד כבלתי מהימנה את הטענה כי המדובר בפניה אקראית.

מנגד, גם בגרסת הנתבעת נפל פגם משמעותי כאשר הכחישה, לראשונה בחקירתה הנגדית, את חתימתה על מסמכים שלא היתה כל מחלוקת בכתבי הטענות ובתצהירים שהיא חתומה עליהם (נספח ג' לתצהיר התובע ועמוד התוספת בכתב יד לנספח ד'). החתימות של הנתבעת על מסמכים אלה זהות למראית עין לחתימות הנתבעת על מסמכים שאינם במחלוקת, בין בשם "בתיה שלום" ובין בשם "בתיה היבה", ועל כן תמוהה העלאת הטענה הכבושה כי לא חתמה על מסמכים מהותיים אלה.

התובע ביצע תפנית בגרסתו ביחס להלוואה הרביעית הנטענת בחקירה הנגדית, שכן בתצהירו טען כי הנתבעת שילמה את מלוא שלוש ההלוואות הראשונות ולא שילמה מאומה עבור ההלוואה הרביעית. מנגד, טען בחקירתו הנגדית – במענה לשאלה, כיצד לא קיבל מהנתבעת שיקים בפריסה עבור ההלוואה הרביעית – כי קיבל ממנה תשעה שיקים, שנפרעו על ידו, ומעבר לכך לא מסרה לו שיקים נוספים. טענה זו היא מוקשה ולא הגיונית, שכן מנגנון שלוש ההלוואות הראשונות היה שההלוואה נמסרה לנתבעת כנגד מסירת שיקים בסכום ההחזר המוסכם בפריסה לתשלומים חודשיים. כך, כנגד ההלוואה הראשונה מסרה הנתבעת לתובע 24 שיקים חודשיים ע"ס 1,800 ₪ כ"א (נספח א'), וכנגד ההלוואה השניה מסרה לו 24 שיקים חודשיים ע"ס 1,375 ₪ כ"א (נספח ב').

הנספחים ג' וד' לתצהיר התובע הינם למעשה שני מסמכים שיש לקרוא ברצף והקשר אחד, שכן נערכו במועדים סמוכים – נספח ג' ב-15.1.02 ונספח ד' ב-27.1.02. בנספח ג' נכתב כי הנתבעת מוסרת לתובע שיק ע"ס 10,000 ₪ (שאין מחלוקת כי היה שיק בטחון כנגד ההלוואה השלישית, של 10,000 ₪) וכן תמסור לו תוך 5 חודשים, בתמורה לשיק זה וליתר השיקים שנמצאים אצלו, שיקים בפריסה לחמש שנים, כאשר מוסכם בין הצדדים כי תקבל מהתובע עוד 20,000 ₪ והפריסה תתייחס לכל סכום הקרן והריבית שנותר. כן התחייבה הנתבעת בהסכם נספח ג' למסור לתובע שיק בטחון בסכום ש"יכיל בתוכו את הסכום הכולל של כל 60 השיקים שאמסור לידיו במעמד קבלת היתרה בסך 20,000 ₪". בנוסף מסרה הנתבעת, בהתאם לכתוב בהסכם זה, שיקים עבור הריבית על ההלוואה של 10,000 ₪.

נספח ד' הינו מסמך משלים לנספח ג', אך מצביע על שינוי ההסכמות בין הצדדים, שכן ולפיו מסרה הנתבעת לתובע 36 שיקים בסך 1,356 ₪ כ"א, וכן מסרה לו שטר בטחון ע"ס 48,800 ₪ (סכום השווה במעוגל לסך של 36X1,356), אשר יוצג לפרעון אם לא ייפרעו השיקים שמסרה, ובניכוי הסכום ששולם ע"י השיקים שנפרעו. להסכם זה יש נספח בכתב יד, ממנו עולה כי בפועל לא מסרה הנתבעת לתובע את כל 36 השיקים שהתחייבה, כי לא היו בידה מספיק שיקים, אלא מסרה רק 9 שיקים ואת שיק הבטחון. הנתבעת התחייבה למסור שיקים לפרעון שיק הבטחון ב-27 תשלומים, שאם לא כן ייפרע שיק הבטחון.

אין בהסכם נספח ד' כל התייחסות לעניין ההלוואה הרביעית של 20,000 ₪ הנוספים שהיתה אמורה הנתבעת לקבל בהתאם לאמור בנספח ג', וגם פריסת השיקים שנערכה בו היא אחרת – 36 שיקים (למשך שלוש שנים) ולא 60 שיקים (למשך חמש שנים). מכאן עולה כי הצדדים חזרו בהם מהכוונה להלוות סכום נוסף, והפריסה שניתנה, כמו גם שטר הבטחון, מתייחסים לחוב (קרן וריבית) שעדיין היה תלוי ועומד בגין שלוש ההלוואות הראשונות. אין חולק, כי לגבי ההלוואה הראשונה לא ניתן שטר בטחון בעת עריכתה, בשונה מההלוואות השניה והשלישית.

התובע לא טען ולא הראה כי פנה לנתבעת בעניין 27 השיקים ה"חסרים" על פי התוספת לנספח ד', ואין זה סביר בעיני כי לא היה קשר בין הצדדים בעניין זה משך כל השנים שחלפו מינואר 2002 עד גמר פרעון ההלוואות בשנת 2008, שהרי אין מחלוקת כי משך כל אותן שנים ארוכות שילמה הנתבעת לתובעת שיקים חודשיים לפרעון ההלוואות, אותם מסרה לידו מעת לעת. הוכח כי הנתבעת מסרה לתובע שיקים רבים נוספים על אלה המוזכרים בנספח ד' – כמפורט ומצולם בנספחים לתצהיר ההתנגדות, ואשר נפרעו כסדרם עד שנת 2008.

אין זה סביר, לאור היחסים הממושכים שהיו בין הצדדים, כי נמסר לנתבעת בינואר 2002 סכום נוסף של 20,000 ₪ וכי הצדדים השאירו הלוואה רביעית נטענת זו ללא כל פריסת שיקים לתשלומים, כנגד שיק הבטחון בלבד, משנת 2002 ועד שנת 2008. התובע אף לא התייחס כלל בתצהירו לתשעת התשלומים שכן שולמו, לגרסתו, על חשבון הלוואה זו. הדבר מחזק את מסקנתי, כי בפועל לא היתה כל הלוואה רביעית, וכי כנגד סכום שיק הבטחון שילמה הנתבעת לתובע במשך השנים שיקים חודשיים עד לפרעון מלוא סכום שלוש ההלוואות שניתנו והריביות עליהן.

טענתו של התובע בסעיף 3 לתצהירו, כאילו "לאחר שסיימה לשלם את שלוש ההלוואות הראשונות נתבקשה הנתבעת לשלם את הרביעית" – אינה מהימנה עלי ומנוגדת לכל מנגנון ההלוואות שנערכו בין הצדדים, ולפיו שולמו ההלוואות, קרן וריבית, בפריסה לתשלומים באופן מיידי מהחודש העוקב למועד קבלת ההלוואה, ולא אחרי שש שנים (!) מקבלתה.

יצויין כי לא רק שיק הבטחון נשוא התביעה לא הוחזר לנתבעת אחרי גמר פרעונו, אלא גם השיקים הקודמים שנתנה לבטחון בהלוואות השניה והשלישית – האחד ע"ס 10,000 ₪ והשני ע"ס 33,000 ₪.

לפיכך אני מקבלת את ההתנגדות וקובעת כי התובעת פרעה את כל שלוש ההלוואות שבמסגרתן נמסר שיק הבטחון, ואינה חייבת סכום כלשהו לתובע.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ב, 01 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.