החלטה
1.לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 29.5.12 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת תמר בר-אשר צבן) שניתנה במסגרת ת.א. 18050/08. אקדים ואומר, כי לאחר הדיון שהתקיים לפניי ביום 20.12.12, הודיע ב"כ המבקש כי הוא אינו עומד עוד על הבקשה. עם זאת, בין הצדדים נותרו עדיין מחלוקות מסויימות. אעמוד, אפוא, בקצרה על עיקרי הדברים ואכריע במחלוקות שנותרו.
2.ביום 1.9.08 הגיש משיב מס' 3, עו"ד בעז ברזילי, תביעה לבית משפט השלום בירושלים, בה עתר לפירוק שיתוף במקרקעין שהוא היה אחד מהבעלים שלהם (ת.א. 18050/08). ביום 8.3.11 התקיים בבית משפט השלום דיון בתביעה, במסגרתו הוחלט, בהסכמת הצדדים, לפרק את השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין למרבה במחיר, וחלוקת התמורה בין הבעלים. לשם ביצוע הפירוק, מונה משיב 1, עו"ד יעקב אמסטר, לשמש ככונס נכסים. כונס הנכסים מכר את המקרקעין למרבה במחיר (משיב 3), וביום 1.8.11 ניתן על ידי בית משפט קמא פסק דין, בו אישר בית המשפט את מכירת המקרקעין.
3.אחד מהאנשים הרשומים כבעלים של המקרקעין, הוא מר יצחק דננברג ז"ל. אין חולק על כך שביום 23.6.91, היינו לפני כ-22 שנים, מכר מר דננברג ז"ל את זכויותיו במקרקעין למבקש ולמשיב 4 (להלן: "הקונים"), וכי העברת הבעלות לא נרשמה, אלא נרשמו רק הערות אזהרה לזכות הקונים.
4.ביום 6.12.11, היינו כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, פנה עו"ד בן-דור במכתב לכונס הנכסים. המכתב נכתב בשמם של "יורשי המנוח יצחק דננברג (ז"ל)", ובמסגרתו הודיע עו"ד בן-דור לכונס הנכסים, כי "למיטב ידיעת מרשיי, המכירה הנ"ל לא הושלמה ברישום בשל הפרות יסודיות, אי-עמידת הקונים בהתחייבויותיהם החוזיות בכלל ואי-תשלום מלוא התמורה בפרט". עו"ד בן-דור הוסיף וציין, כי פניות שנעשו לקונים בדרישה שיציגו אסמכתאות על התשלומים לא זכו להתייחסות כלשהי, ולכן נשלחה להם הודעת ביטול. על רקע דברים אלה, ביקש עו"ד בן-דור כי כספי מכירת המקרקעין יועברו ליורשי המנוח.
5.לנוכח קבלת מכתבו של עו"ד בן-דור, פנה כונס הנכסים אל הקונים וביקש את תגובתם. לאחר פנייה זו התייצב בפני כונס הנכסים עו"ד שלמה סירקיס, אשר ייצג בשעתו את הקונים בעסקת המכירה, וביקש כי כונס הנכסים יאפשר את העברת רישום הבעלות במקרקעין, משמו של דננברג ז"ל, לשמם של הקונים.
6.על רקע הטענות הסותרות שהועלו בפניו – של יורשי דננברג מצד אחד, ושל הקונים מצד שני – פנה כונס הנכסים לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. לאחר קבלת עמדות הצדדים נתן בית משפט קמא ביום 29.5.12 את ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, בה נאמר כך:
"התיק הנדון אינו המסגרת המתאימה להכריע בסכסוך, ככל שישנו, בין יורשי דננברג לבין הנתבעים גרינהויז ושפיץ שעניינו הסכם שנחתם לפני למעלה מעשרים ואחת שנה, בשנת 1991.
מאז מתן פסק הדין בתובענה הנדונה, שניתן בהסכמה ביום 1.8.2011, איש מצדדים אלו לא ביקש את עיכוב ביצועו ולא ערער עליו.
לפיכך, ככל שמי מהצדדים האמורים טוען לזכות בכספים המופקדים בקופת כונס הנכסים, הוא רשאי להביא את המחלוקת להכרעה בפני בית המשפט המוסמך. אולם אין בכך כדי לשנות מפסק הדין שניתן בתיק הנדון, שעל-פיו כבר רכשו הרוכשים את המקרקעין.
בנסיבות העניין, אין מקום לשינוי פסק הדין והתמורה בגין המקרקעין תחולק כפי שנקבע."
7.אני סבור, כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו ולפיה המחלוקת בין הצדדים צריכה להתברר בהליך מתאים בפני בית המשפט המוסמך, במסגרת תובענה עצמאית ונפרדת, ולא במסגרת של בקשה למתן הוראות המוגשת בתיק פירוק שיתוף. במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 20.12.12 הסתבר, כי בין הצדדים ישנה מחלוקת בשאלה "על מי מוטל נטל הראיה", וכפועל יוצא מכך חלוקים הצדדים לגבי השאלה, מי מבין השניים צריך להגיש את התובענה. הצעתי לצדדים להגיע להסדר מוסכם לפיו שני הצדדים יגישו במקביל תובענות לבית המשפט המוסמך, ואולם הסכם כאמור לא הושג. ביום 31.12.12 פנו הקונים לבית משפט זה, והגישו תובענה למתן פסק דין הצהרתי, בה הם עותרים לכך שבית המשפט יצהיר כי הסכם המכר שנכרת בינים לבי יצחק דננברג ז"ל, שריר וקיים (ה.פ. 62123-12-12).
8.על רקע ההערות שהערתי במהלך הדיון, ולאור העובדה שבינתיים הקונים הגישו תובענה שנועדה לברר את המחלוקת שביניהם בשאלת הסכם המכר משנת 1991, סברתי כי ראוי שהמבקש ישקול האם הוא עומד על הבקשה למתן רשות לערער אותה הגיש בתיק שלפניי (החלטה מיום 5.2.13). במענה לכך הודיע ב"כ המבקש ביום 12.2.13, כי "על אף שהתברר כי כל הפעולות שנעשו בשם "יורשי דננברג (כלומר – החסויה גב' דננברג) הינן פעולות שנעשות שלא כדין והינן למעשה בטלות, בכל זאת – ובלבד שיובטח שלא יהיה מחטף והכספים שבידי כונס הנכסים יחולקו לפני תום בירור התביעה – מקבל המבקש את המלצת בית המשפט לברר עניינים אלה שלא במסגרת הליך זה... המבקש מסכים אפוא כי הבר"ע תימחק וייקבע כי הכספים שבידי הכונס ימשיכו ויהיו מעוכבים עד לאחר מתן פסק דין בתביעה שהוגשה מטעם המבקש והמשיב 4 כנגד הגב' דננברג... לעניין ההוצאות מציע המבקש כי ייקבע סכום הוצאות שיושת בסופו של יום על המפסיד בהליך האמור".
9.הנה כי כן, כפי שציינתי בראשית הדברים, המבקש אינו עומד על בקשתו. בין הצדדים יש מחלוקת בשלושה עניינים, בהם אדון להלן בקצרה.
10.המחלוקת הראשונה היא לגבי השאלה, האם יש למחוק את הבקשה או לדחותה. ספק רב מאד האם למחלוקת זו יש משמעות מעשית. מכל מקום, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. כפי שציינתי, אני סבור כי בית משפט קמא צדק בהחלטתו, מה גם שבינתיים המבקש פעל בהתאם לאמור באותה החלטה והגיש תובענה נפרדת.
11.המחלוקת השנייה היא לגבי השאלה, האם יש לקבל את בקשת המבקש ולהורות לכונס הנכסים לעכב את הכספים שבידו עד למתן פסק דין בתביעה אותה הגישו התובעים. על פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות בעניין – נראה כי יש ממש בבקשה זו. עם זאת אני סבור, כי הפורום הראוי להכריע בעניין, הוא בית המשפט המברר את התובענה שהגישו הקונים, וזאת במסגרת בקשה למתן סעד זמני.
13.המחלוקת השלישית היא בשאלת ההוצאות. לאחר שנתתי דעתי בעניין הגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. וזאת הן לנוכח העובדה, שב"כ המבקש הודיע כי הוא אינו עומד עוד על הבקשה, והן לנוכח העובדה שיש ממש בטענת ב"כ המבקש, כי "בפני בית המשפט הנכבד תלוי ועומד הליך, שבשלב זה ייתכן ולא מספיק ברור מי ה'אשם' בקיומו".
14.סוף דבר. הבקשה למתן רשות לערער נדחית. כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ג, 13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.