גרין נ' מדינת ישראל

פסק דין

בתיק זה הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו תעביר הנתבעת לתובעת בהעברה בנקאית את הסכום הנומינלי בגין דמי השכירות בתוספת הפרשי הצמדה וכי זכאותה של התובעת לריבית תוכרע על ידי בית המשפט על סמך טיעוני הצדדים וללא צורך בשמיעת ראיות.

הנתבעת שוכרת מהתובעת, בשכירות מוגנת, נכסים בגינם היא משלמת דמי שכירות מזה שנים רבות.

התובעת היא תושבת חוץ, ודמי השכירות שולמו לאורך השנים לבא כוחה, עו"ד אביחי דרזנר. ההשתלשלות העובדתית החלה כאשר הנתבעת, באמצעות חשב משרד האוצר, דרשה מב"כ התובעת ייפוי כוח חדש לצורך העברת הכספים לידיו.

ממועד הדרישה ובמשך תקופה של למעלה משנתיים, לא עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה בסוגיית ייפוי הכוח.

יובהר כי לאורך אותה תקופה, מאחר ולא הייתה כל מחלוקת באשר לזכותה של התובעת בקבלת דמי השכירות, הפקיד משרד האוצר את הכספים המגיעים לתובעת בקרן חוץ תקציבית על מנת לשמור על ערכם.

לאור האמור, הוגשו על ידי התובעת שתי תביעות, האחת תביעת פינוי, בבית המשפט השלום בראשון-לציון; והשנייה התובענה דנן לתשלום דמי השכירות.

איני מוצאת לנכון לפרט מעבר לאמור לעיל, שכן בדיון מיום 6.3.13 הסכימו הצדדים כאמור להביא את המחלוקת לידי סיום לאחר שהגיעו לעמק השווה בסוגיית ייפוי הכוח, והוסכם כי הנתבעת תבצע העברה בנקאית של סכום הקרן בצירוף הפרשי הצמדה.

מכאן שנותר להכריע במחלוקת באשר לשאלת פסיקת ריבית והוצאות. בעניין זה טענו הצדדים בפני.

התובעת טוענת כי היא זכאית לפסיקת ריבית והוצאות כחוק.

הנתבעת מתנגדת לתשלום ריבית והוצאות.

לשיטתה, העיכוב בתשלום הכספים נובע אך ורק מהתנהגותו של ב"כ התובעת, אשר הגיש תביעות מיותרות, וגרם לטרחה מרובה והוצאות מיותרות.

הנתבעת אף מבקשת לחייב את התובעת בהוצאות בשל הגשת התביעה, שהינה לשיטתה תביעת סרק.

דיון

"הריבית איננה קנס ואיננה עונש: היא תשלום, המתחייב עקב השארתו של הכסף בידי הצד החייב תשלום ועקב העדרו מקופתו של מי שזכאי לתשלום. כך הדבר בכל מקרה, בו כסף אינו עובר למי שזכאי לו (השווה 1208, at[2] (1970) jefford v. Gee), ללא קשר לפגם או לאשם כלשהם.."

דברי כבוד הש' שמגר בע"א 104/83 יוניסול ס.א. נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"ד לט(2) 805, עמ' 808.

על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת הריבית. במקרה דנן, איני מוצאת לנכון לשלול מן התובעת את הריבית על דמי השכירות המגיעים לה.

כאמור, אין קשר בין פסיקת הריבית לבין פגם או אשם ועל כן שאלת האשם בעיכוב התשלום איננה רלוונטית.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

סוף דבר