גרטי נ' לביא

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, מיום 26.1.2012, כב' השופטת ד' פיינשטיין  (להלן – פסק הדין).

לטענת המבקש, עם קבלת פסק הדין פנה ללשכת הסיוע המשפטי על מנת לקבל סיוע בהגשת הערעור. עוד נטען, כי הליך מינוי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי אורך זמן ומספר ימים לאחר שאושר המינוי הוגש הערעור והבקשה להארכת המועד בצידה, אשר הוגשה "למען הזהירות", שכן לא ידוע למערער המועד המדויק בו הומצא פסק הדין.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקש לא ציין מתי פנה לראשונה ללשכת הסיוע המשפטי וכן לא הודיע על כוונתו להגיש ערעור. ממילא, לא הצביע על טעם מיוחד להארכת המועד הקבוע בחיקוק, בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות"). בנוסף נטען, כי סיכויי הערעור הינם קלושים. נוכח כל האמור התבקש בית המשפט לדחות את הבקשה.

בטרם נידרש, לעניין הארכת המועד, יש לדחות את טענת המבקש, לפיה, הבקשה הוגשה "למען הזהירות", שכן לא ידוע לו מועד המצאת פסק הדין. עיון בתיק בית משפט קמא מעלה, כי פסק הדין הומצא לעו"ד מנדל, אשר ייצג את המבקש בהליכים בבית המשפט קמא, ביום 30.1.2012. משכך היה על המבקש להגיש את ערעורו לכל המאוחר עד ליום 15.3.2012. זאת ועוד, בהקשר זה, נקבע, כי " .. הנטל להוכחת הגשת הערעור במועדו, מוטל על כתפי בעל הדין המערער, שכן על הטוען שמילא אחר תנאי קודם להגשת הערעור- עליו הראיה" (,רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , 8.7.2010, פסקה 32). בענייננו, לא הובא טעם מבורר, מדוע יש לקבל את טענת המבקש, לעניין היעדר ידיעתו על המועד המדויק של המצאת פסק הדין, זאת, בשים לב להלכה הפסוקה, שהגשת בקשה להארכת מועד (אף אם היא מוגשת מטעמי זהירות), היא, כשלעצמה, יש בה משום ויתור על הטענה, כי טרם חלף המועד להגשת הערעור (ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ פ"ד מ(3) 820(1986)) ומכאן, לטענה, לגופה.

 המסגרת הנורמטיבית

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות). כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק הדין או ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה (ראה ע"א 3059/09 מרדכי שעיה ואח' נ' אקסטל בע"מ, 12.6.2011) זאת ועוד, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, 22.4.2009).  

דיון והכרעה 

כאמור, המבקש תולה את הסיבה לאיחור בהגשת הערעור, בהתמשכות ההליכים בטיפול בעניינו בלשכת הסיוע המשפטי ומשכך, מבקש לראות בעיכוב שחל בטיפול בעניינו טעם מיוחד.

אכן נכון, לעיתים איחור בהגשת הערעור, אשר נובע מעיכוב בקבלת כתב מינוי על ידי הסיוע המשפטי עשוי להוות טעם מיוחד (ראה בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702, 706). אולם, "...אין מדובר בכלל גורף וכי יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. עוד יש לציין כי ככלל, ראוי שבעל דין הנזקק לסיוע כאמור יודיע על כך לבעל הדין האחר, מאחר וככל שחולף הזמן עשוי זה האחרון לפתח ציפייה לגיטימית כי לא יוטרד עוד בהליך ערעורי. מוטב גם כי במקביל לפנייה לקבלת סיוע משפטי יפנה המבקש באופן עצמאי ועוד בטרם קיבל ייצוג לבית המשפט בבקשה להארכת מועד" (בג"צ 1986/06 פלונית נ' בית בדין הרבני הגדול, 27.5.2008). זאת ועוד, טענת המבקש לפיה פנה ללשכה לסיוע משפטי לאחר קבלת פסק הדין וכי "...הליך מינוי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי אורך זמן, ובמיוחד מקום בו נתבקש מינוי לצורך הגשת ערעור שאז נבחן התיק גם מהיבטיו המשפטיים..." הובאה באופן כללי וסתמי ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה, שכן ראוי היה למבקש לפרט את מעשיו ופניותיו ללשכת הסיוע המשפטי, להחשת הטיפול בבקשתו, ככל שנעשו פניות ללשכה (בג"צ 1986/06 לעיל). והעיקר, המבקש לא הציג טעם מבורר ועילה מספקת מדוע השתהה ולא פנה לבית המשפט, טרם קבלת הייצוג (במהלך תקופת הערעור), בבקשה להארכת המועד מהסיבה האמורה. למצער, לא טרח "להקטין את הנזק" בדרך של פנייה למשיבה ומתן הודעה מתאימה על כוונתו ובכך, היה נמנע ממנה לפתח הסתמכות (רעא 9382/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, 19.7.2011).

לאור האמור לעיל, ובשים לב לסיכויי הערעור, אשר אינם נחזים להיות גבוהים, שכן ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, לרבות מימצאים הנשענים על חוות דעת מומחה, אלא במקרים חריגים, שלכאורה, ענייננו אינו נמנה עליהם, הנני דוחה את הבקשה.

משה בר-עם, רשם

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ב, 05 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.