פסק דין
בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כב' השופטת א.ג'רבי) מיום 23.05.11 בתיק ת.ד. 7964-03-10 על פיו נגזר על המערערת , בין היתר, עונש פסילה בפועל למשך 12 חודשים. הערעור מופנה כנגד עונש זה וכנגד הפסילה המותנית של 8 חודשים שהוטלה על המערערת.
כנגד המערערת הוגש בבית משפט קמא כתב אישום אשר ייחס למערערת עבירות של גרם נזק לאדם – עבירה לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 ועבירה של עזיבת מקום תאונה בניגוד לסעיף 144 (א)(1) לתקנות התעבורה.
בהתאם לעובדות כתב האישום בהן הודתה המערערת, נהגה המערערת את רכבה ביום 08.08.09 בשעות אחר הצהריים באשדוד ובעת שהגיעה לקטע כביש המקביל לפארק גן "אלישבע", פגעה המערערת עם רכבה בקטינה כבת 8 אשר החלה בחציית הכביש על גבי סימני מעבר חציה בכביש.
כתוצאה מהתאונה נפגעה הקטינה בראשה, בפניה, ובכל חלקי גופה ושיניה נשברו.
המערערת עצרה את רכבה במקום התאונה למשך זמן קצר ביותר ומשהבחינה בנפגעת, הקטינה נסה מזירת התאונה ועזבה את מקום התאונה. צוות מד"א שהוזעק על ידי עוברי אורח, העביר את הנפגעת לבית החולים תל-השומר, שם אושפזה הנפגעת למשך 3 ימים ובהמשך שבה ואושפזה בבית החולים "עין כרם".
המערערת התייצבה בתחנת המשטרה באשדוד בחלוף כשעתיים מקרות התאונה.
הודאת המערערת בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום היתה במסגרת הסדר טיעון שכלל גם הסדר לענין רכיבי הענישה. הוסכם כי התביעה תבקש להטיל על המערערת עונשי פסילה בפועל, פסילה מותנית, קנס ופיצוי לנפגעת. היינו, שהמשיבה נמנעה מלעתור לרכיבי ענישה הכוללים עונשי מאסר ואף לא בעבודות שירות או עונש של עבודות לתועלת הציבור.
בטיעוניה לעונש בבית המשפט קמא הסבירה המשיבה את הסדר הטיעון בכך שמדובר במי שמנהלת בית ספר, אדם שפועלו רב שנים ועברה התעבורתי קל, על אף רישיון נהיגה של עשרות שנים.
יחד עם זאת, טענה המשיבה בבית משפט קמא כי ראוי, לנוכח אופי העבירה, להחמיר בכל אחד מרכיבי הענישה להם עתרה.
ב"כ המערערת טענה בבית משפט קמא ובפני כי המערערת טעתה בשיקול דעתה בכך שלא צלצלה למשטרה במועד התאונה עצמו. כמו כן הדגישה את שפיטתה של המערערת על ידי התקשורת.
לטענת המערערת עונש הפסילה בפועל של 12 חודשים שהוטל על המערערת הוא עונש חמור בנסיבות הענין בהן המערערת התייצבה כעבור שעתיים בתחנת המשטרה ובנסיבותיה האישיות החיוביות.
ב"כ המערערת הפנתה לפסיקה בעבירות הנידונות ולטענתה, על פי אותה פסיקה, עונש הפסילה בפועל שהוטל על המערערת הוא חמור במיוחד.
ב"כ המשיבה טענה כי מדיניות הענישה בעבירה בניגוד לתקנה 144 הנ"ל, בה הורשעה המערערת, צריכה להיות של החמרה שכן המדובר בעבירה של נטישת מקום תאונה ללא מסירת פרטים.
העונש שהוטל על המערערת, לא חרג מהסדר הטיעון שנערך בין הצדדים, עוד קודם להגשת כתב האישום. היינו, שבית משפט קמא גזר את דינה של המערערת בהתאם לשיקול דעתו ובהתאם לרכיבי הענישה שהתבקשו על ידי הצדדים במשותף.
כאמור, נלקחו בחשבון שיקולי המשיבה להסדר הטיעון, נסיבותיה האישיות של המערערת ובכלל זה פועלה הציבורי החיובי ועברה התעבורתי הקל.
בית משפט קמא, על אף בקשת המשיבה, לא החמיר ביתר רכיבי הענישה שהתבקשו והטיל על המערערת קנס ופיצוי מתונים.
יש לראות איפוא את גזר הדין כמאזן בין כל רכיבי הענישה שהתבקשו על ידי הצדדים.
לענין חומרת העבירה של עזיבת מקום תאונה, בה הורשעה המערערת, ציין בית משפט קמא את האמור בכתב האישום, בו הודתה המערערת, כי עובר אורח הזעיק את מד"א אשר העביר את הנפגעת לבית החולים ומכאן נלמד על ידי בית משפט קמא, כי אמנם הנפגעת נסה מן המקום, ואולם סביר, לאור העובדה שמד"א הוזעק על ידי עובר אורח, שהקטינה לא התרחקה מרחק רב מן התאונה.
המערערת אמנם עצרה את רכבה, אולם לזמן קצר ומבלי להזעיק את משטרת ישראל ואת מד"א.