גרוסמן נ' ואגדות

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויים בסך 11,500₪, בשל משלוח מיום 29.3.11-9.5.13 של 11 הודעות פרסומיות לתיבת דואר אלקטרוני (דוא"ל) של התובעת , ללא הסכמתה (לטענתה), וזאת בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

מדובר בסעיף 30א לחוק הנ"ל, העוסק ב"שיגור דבר פרסומת באמצעות מתקן בזק". הסעיף קובע, כי חל איסור על מפרסם לשלוח דבר פרסומת לנמען, בין היתר באמצעות דואר אלקטרוני (דוא"ל), ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען [סעיף 30א(ב)]. עוד קובע הסעיף, כי הפרת הוראותיו תיחשב, הן לעבירה פלילית שבגינה ניתן

להטיל קנס על העבריין [סעיף 30א(ו)(1)], והן לעוולה אזרחית [סעיף 30א(ט)], המהווה עילת תביעה שבגינה ניתן לחייב מפרסם במתן "פיצוי לדוגמה", של 1,000 ₪ לכל היותר, בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות הסעיף, וזאת ללא צורך בהוכחת נזקו של הנמען הנפגע [סעיף 30א(י)(1)]. הסעיף גם קובע, כי "חזקה על מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד להוראות סעיף זה, שעשה כך ביודעין..., אלא אם כן הוכיח אחרת" [סעיף 30א(י)(5)]. כמו-כן קובע הסעיף, כי למפרסם לא תהיה הגנה, בין היתר במקרה שבו "שיגור דבר הפרסומת נעשה לאחר שניתנה למפרסם הודעת סירוב מאת הנמען..." [סעיף 30א(י)(5)(1)].

התובעת טוענת כי הנתבעת שגרה אליה 11 דברי פרסומת במועדים שונים וזאת בניגוד לדין.

לטענתה בתאריכים 29.3.11,6.7.11,17.3.13 שלחה התובעת בקשה להסירה מרשימת התפוצה.

התובעת מסרה פרטיה לנתבעת כשנרשמה לאחת הפעילויות שיזמה. הנתבעת שלחה לה מידי פעם הודעות על פעילויות שונות שהתובעת יכולה להירשם ולהשתתף בהן.

עוד טוענת כי ע"פ חוק התקשורת רואים בנתבעת כ"מפרסם" כיוון שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי היה לפרסם עסקיו או לקדם מטרותיו.

יתרה מכך,הנתבעת גובה סכומים נאים ביותר עבור חלק ניכר מפעילותיה וכי היא מפרסמת אותן בדיווריה ובאתרה.

בנוסף לכך,הנתבעת למעשה לא ציינה בדיווריה את היותו דבר פרסומת.

הנתבעת טוענת, לעומת זאת, כי יש לדחות התביעה– הנתבעת הינה עמותה ללא מטרות רווח והמסרים שלה אינם מסחריים.

התובעת נרשמה ביוזמתה לניו-לזטר השבועי או לאחד האירועים מאת העמותה ומרגע זה ואילך החלה לקבל דף מידע שבועי עם רשימת אירועים דומים שעורכת הנתבעת.

יתר מכך, ע"פ חוק מותר לה לשלוח מידע פרסומי גם ללא הסכמת הנמען בתנאים הבאים: הנמען מסר פרטיו במהלך רכישת שירות, הפרסום מתייחס למוצרים דומים,ולנמען הזדמנות הוגנת להסיר עצמו מרשימת התפוצה.

לטענתה של הנתבעת לתובעת עמדו 5 דרכים שונות להסרתה מרשימת התפוצה: ללחוץ על הכפתור המתאים והבולט,לטלפן למשרדי העמותה,לשלוח פרס,לשלוח הודעה בדוא"ל ואף ללחוץ בתוכנת הדואר שברשותה על סינון הודעות דומות.

מנגד טוענת התובעת כי אומנם ע"פ החוק רשאי מפרסם לשגר דברי פרסומת גם אם לא התקבלה הסכמת הנמען אולם על המפרסם להודיע לו כי הפרטים שמסר לו ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת. לטענת התובעת במקרה דנן לא הוכיחה הנתבעת כי הפרטים שמסרה בעת שנרשמה להופעה בתאריך 20.8.10 ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמה. זאת ועוד לטענתה גם אם היתה מוכיחה הנתבעת כי הפרטים שמסרה התובעת ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת, שהרי מותר היה לה לשלוח דברי פרסומת המתייחסים למוצר או שירות מסוג דומה למוצר או השירות בו התעניינה, קרי הופעות ולא פרסומות לטיולים.

לאור כתבי הטענות,הראיות ובדיון שהתקיים ביום 24.10.13 אני פוסק כי:

הנתבעת הינה עמותה ללא כוונת רווח ולפיכך כל ההודעות על פעילותה שנשלחו לתובעת ,אינן חוסות תחת ההגדרה "דבר פרסומת" כאמור בס' 30א'(א) לחוק הנ"ל ולפיכך הנתבעת אף אינה חוסה בצל הגדרת "מפרסם" כהגדרתו בסעיף הנ"ל. מכאן שהוראות ס' 30א'(ב) לחוק אינן חלות עליה.

לעניין זה ראה ת"ק 21691-08-12 לוטן נ' עמותת טיולים ואגדות, שם כב' השופט בדימוס גרניט קבע בהתיחס לאותה נתבעת :

"הנתבעת היא עמותה ללא כוונת רווח ולפיכך ההודעות על פעילותה אינן בגדר "דבר פרסומת" כאמור בס' 30א'(א) לחוק הנ"ל ומכאן שהנתבעת אף אינה בגדר "מפרסם" כהגדרתו בסעיף הנ"ל"

בנוסף לא השתכנעתי מהעדויות שהפרסום שנשלח אל התובעת עשוי לקדם את מטרות הנתבעת ולא ראיתי שוני מהותי בין השירות אליו נרשמה התובעת לבין הפרסום שהתקבל בפועל .