גרוסברג נ' רוזנברג ואח'

החלטה

1.לפניי בקשת הנתבעת מס' 2 (להלן "הנתבעת") למחיקת התביעה שכנגד על הסף מחמת העדר סמכות עניינית ולחלופין, העדר עילה והתביעה טרדנית וקנטרנית; כמו גם בקשת התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

2.אתייחס תחילה לסוגיית הסמכות העניינית.

וייאמר מיד - לאחר שבחנתי את הבקשה והתשובות, נחה דעתי כי הדין עם הנתבעת.

3.סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון ב"ענייני משפחה" קבועה בסעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (לעיל ולהלן: "החוק לענייני משפחה"). סעיף 1 לחוק מגדיר "ענייני משפחה", בין היתר, כ"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הותנתה, אם כן, בשני תנאים מצטברים:

האחד, הצדדים לסכסוך הם בני משפחה, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק לענייני משפחה; והשני, עילת התביעה היא סכסוך בתוך המשפחה.

נבחן להלן את התקיימות התנאים בענייננו.

4."בן משפחתו" -

אין חולק כי הנתבעת (כמו גם הנתבעת מס' 1) היא בגדר "בן משפחתו", של התובעת כהגדרת מונח זה בסעיף 1(2)(ו) לחוק לענייני משפחה ("אחיו ואחיותיו, שלו ...").

אמנם הנתבע מס' 3 אינו בגדר "בן משפחה", אך אין בכך כדי להוציא את התביעה מגדר סמכות של בית המשפט לענייני משפחה.

לשון החוק לענייני משפחה אינה מחייבת שכל הצדדים לתביעה יהיו בגדר "בן משפחתו"; ולמצער, ניתן לפרשה מבחינה לשונית כמסתפקת בכך שרק חלק מבעלי הדין יענו על הגדרת "בן משפחה". נוכח תכלית החוק לענייני משפחה כפי שבאה לידי ביטוי גם בסמכויות הנתונות לבית המשפט בהתאם לסעיף 6 לחוק לענייני משפחה, יש להעדיף פרשנות זו.

יחד עם זאת, במצב דברים זה, בו רק חלק מבעלי הדין הינם בגדר בן משפחה כמשמעו בחוק לענייני משפחה וחלקם אינם באים בגדרו, "מידת הרלוונטיות של הצד שאינו בן משפחה תישקל על ידי בית המשפט לאור המבחן השני לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה- מבחן מהות הסכסוך כסכסוך משפחה - וכל עניין ישקל לפי נסיבותיו" (ראה: ש. שוחט וד. שאוה, "סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה", הוצאת מחשבות (תש"ע-2009), בעמוד 261 וכן האסמכתאות המצוינות בהע"ש 44).

בהתאמה, כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט א. ברק ב-רע"א 6558/99, חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, מציין פרמטר זה כאחד המבחנים לקביעת תרומת הסכסוך המשפחתי לגיבוש עילת התביעה (וראה גם: ע"א 1662/99, חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295).

משכך, די בהיות התובעת והנתבעות מס' 1 ו-2 בגדר "בן משפחתו", כדי לקבוע כי תנאי זה מתקיים בעניין דא.

לעניין זה יש לזכור כי בכל הקשור לכללי הסמכות העניינית יש לשים דגש על בהירות הכללים, כאמור ב-רע"א 3995/11, וולך נ' מ"י (2012) (אמנם בעניין סמכות בית משפט אזרחי לעומת בית משפט מנהלי אך הדברים המה גם לענייננו):

"... מדיניות רצויה בקביעת כללי הסמכות העניינית תשים דגש על בהירות הכללים. בראיה זו הכללים אמורים להיות משולים לתמרור תנועה. נהג המגיע לצומת חייב לדעת אם לדוגמא רשאי הוא לפנות שמאלה אם לאו, למי יש זכות קדימה וכדומה. מוטב שהנוהג בכבישי הסמכות העניינית ידע לאן לפנות על פני קיומם של דיונים מפולפלים בסוגיה שאינה אמורה לתפוס את מרכז הבמה בהליך המשפטי. ואולם, הדברים מורכבים קמעה. אם שפת הסמכות הינה שיעור התביעה או תקופת העונש המקסימאלי המלאכה קלה. לעומת זאת, ישנם נושאים אשר מטבעם עשויים לגעת גם במקרי גבול שעלולים ליצור קושי. בל נשכח שכללי סמכות עניינית אינם שרירותיים אלא נועדו לשרת תכליות שונות. תפקידו של בית משפט בקביעת הכללים הוא להיות נאמן לעמדת המחוקק תוך ניסיון ליצור וודאות ככל שניתן".

(וראה גם: סעיף 9 ב-דנ"א 3800/12, פלוני נ' פלונית (2012).

משכך, תנאי זה מתקיים בעניין דא.

5.עילת התביעה -