גרבלסקי נ' עיריית תל אביב-יפו

פסק דין

שני הערעורים שלפני מעוררים שאלת משפט זהה שעניינה ביחס שבין דין ההתיישנות הכללי בפלילים לבין דין ההתיישנות המיוחד החל על עבירות מסוג "ברירת קנס" או "ברירת משפט".

הנסיבות

המערערת בעפ"א 35861-12-09 (להלן: "ערעור לוין") הורשעה בידי בית משפט השלום (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) בעבירת חנייה שלא כדין לפי חוק העזר לת"א בדבר העמדת רכב וחנייתו. העבירה נעברה ביום 6.7.06. המערערת ניצלה את זכותה וביקשה להישפט בגין העבירה הנזכרת. ביום 15.6.07 הוגש נגדה כתב אישום שבו קוים דיון "הקראה" ביום 10.1.08. בית המשפט קבע את בירור האישום ליום 12.11.09 ובאותו מועד ניתנה הכרעת הדין המרשיעה וכן נגזר הדין.

המערערת בעפ"א 35508-11-09 (להלן: "ערעור גרבלסקי") הורשעה בידי בית משפט השלום (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) בגין 3 עבירות חנייה שלא כדין לפי חוק העזר לת"א בדבר העמדת רכב וחנייתו. עבירה אחת היא מיום 6.9.05, השנייה מיום 8.9.05 והשלישית מיום 13.12.05. המערערת ניצלה את זכותה על פי הדין וביקשה להישפט וביום 15.12.06 נשלחה לה הזמנה למשפט וכתב אישום. ההקראה התקיימה ביום 28.1.08 וביום 15.10.09 ניתן פסק הדין המרשיע.

ב"כ המערערות, עו"ד עודד קריב, ייצג אותן גם לפני הערכאה הראשונה ובשתי הפרשיות טען בשמן טענה מקדמית של התיישנות. עיקר הטענה הושתת על כך שבהשתלשלות העניינים הנוגעת לשתי המערערות נמצאים פרקי זמן של "קיפאון" שבהם התיקים אינם מטופלים ושפרקי הזמן הללו מגבשים בסיס לפסיקת התיישנות.

בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות שנטענה כטענה מקדמית ולאחר מכן הרשיע את המערערות בין שקיים בירור עובדתי ובין שההרשעה נבעה מהודאה בעובדות ערעור גרבלסקי מתייחס לפס"ד שניתן על פי הודאת המערערת (הנאשמת שם) בעובדות אלא שב"כ הנאשמת הודיע לבית המשפט שהמערערת שומרת על זכותה לטעון במסגרת ערעור את טענת ההתיישנות..

ערעור גרבלסקי מתייחס לפס"ד שניתן על פי הודאת המערערת (הנאשמת שם) בעובדות אלא שב"כ הנאשמת הודיע לבית המשפט שהמערערת שומרת על זכותה לטעון במסגרת ערעור את טענת ההתיישנות.

עיקר טיעוני המערערות

סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הוראת התיישנות כללית בפלילים המתקיימת "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר". ההוראה אומרת שאין להעמיד אדם לדין בעבירה מסוג חטא בתום שנה מיום ביצועה [סעיף 9(א)(4)]. לעניין עבירות מסוג פשע או עוון קובעת אותה הוראה ש"מרוץ ההתיישנות" עשוי להתחיל "מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר".

לשון אחר. לפי דין ההתיישנות הכללי בפלילים עבירה מסוג חטא מתיישנת בתום שנה ממועד ביצועה. בעבירות מסוג עוון ופשע מתיישנות בתום תקופות שונות מיום הביצוע ומהלכים שונים (הליכי חקירה, הגשת כתב האישום או הליך מטעם בית המשפט) מפסיקים את "מרוץ ההתיישנות" ומתחילים אותו מחדש. הוראה דומה אינה כלולה בדין ההתיישנות הכללי בהקשר לחטא.

האפשרות שבעבירה מסוג "חטא" מופסק "מרוץ" ההתיישנות עם הגשת כתב האישום ואין ה"מרוץ" מתחדש לאחר מכן כאשר אין מקיימים כל הליך בתיק לאורך שנים, נראית בעיני המערערות כפרשנות משפטית בלתי סבירה. הטעם לכך כפול. ראשית, מצב דברים כזה איננו עולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני ההתיישנות. ההתיישנות נועדה למנוע מצב שבו אדם נאלץ להתמודד עם אישום (או בהליך אזרחי תביעה) שיסודו בהתרחשות ישנה נושנה שיש קושי מעשי עצום לבדוק את מהימנות הראיות הסובבות אותה או בכלל לאתר ראיות רלוונטיות. תכלית נוספת של ההתיישנות נעוצה באובדן העניין הציבורי בדיון משפטי בפרשה ישנה נושנה; בבחינת "עבר זמנו בטל קורבנו". הפרשנות האמורה מותירה את עבירות ה"חטא" בגדר תחום שמרגע הגשת האישום בו אין לו התיישנות ובכך נשלל הטעם שמאחורי דין ההתיישנות.

שנית, סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע במפורש את חידוש "מרוץ" ההתיישנות אחרי הגשת כתב אישום בעבירות עוון ופשע. הדעת אינה סובלת שבעבירות חמורות דווקא יתחדש מרוץ ההתיישנות ואילו בעבירות קלות ערך יוכל כתב האישום לשמור את "חיותו" לאורך ימים ושנים בלי שהבירור המשפטי מתקדם. הדבר יוצר עיוות לוגי.

בא כח המערערות גורס שכדי להסיר את המכשלה ההגיונית המתוארת יש לתת בחוק פרשנות תכליתית שמשמעותה שונה מן הפירוש המילולי המתואר למעלה. עורך הדין קריב המלומד, סבור שמסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי נשקף "חסר חוקי" (לָאקוּנה). לדעתו צריך לקרא את דין ההתיישנות לעניין "חטא" באותה דרך שבה נקרא דין ההתיישנות לעניין עוון ופשע. ומה עוון ופשע שמרוץ ההתיישנות נפתח בהם מחדש עם הגשת כתב האישום (מרוץ שנמשך 5 שנים בעוון ו-10 שנים בפשע) אף לעניין "חטא" כך הוא (המרוץ יימשך משך שנה אחת מיום הגשת כתב האישום).

פרקליט המערערות ער לכך שבעניין "עבירות קנס" קיימות הוראות ספציפיות של התיישנות מרגע ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום (סעיפים 225א, 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי) אולם הוראות אלה אינן מתייחסות לשלב שלמן הגשת האישום ואילך. למן הגשת כתב האישום הופך תיק עבירת קנס להיות תיק רגיל שעליו חלים כללי סדר הדין הרגילים ולתוך כללים רגילים אלה מן הראוי לקרא את דין ההתיישנות מיום הגשת כתב האישום ואילך.

אשר לטענה הנטענת מפי המשיבה בהסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי שפרשנות ממין פרשנות המערערות עלולה להקנות לנאשמים בעבירות תעבורה שליטה מוחלטת על ההליך הפלילי לרבות בדרך של בקשות דחייה אין ספור על מנת שתתחולל הפסקה של למעלה משנה בניהול ההליך (ראו להלן) גורס ב"כ המערערות שההתיישנות תיעצר כל אימת שבית המשפט יקבל החלטה – ולו החלטת דחיית דיון – בתיק המתנהל לפניו.

המערערת לוין כללה בערעורה טיעון נוסף בעניין ההרשעה וכן טענה כנגד גובה הקנס. הטיעון הנוסף כנגד ההרשעה הוא שהמערערת החנתה את רכבה בהתאם לסימון אבני השפה של המדרכה (פסים בצבע כחול – לבן) שהוא סימון המאפשר חנייה כנגד תשלום דמי חנייה. המערערת לא הייתה ערה לכך שבכניסה לרחוב מוצב תמרור המגביל את החנייה במקום לקבוצת אוכלוסיה המתגוררת באזור בלבד. כיון שהמערערת לא יכולה, באורח מעשי, לבחון את פרטי הרשום בכל תמרור ותמרור בכניסה לרחוב כלשהו יש לראותה כמי שחנתה בהתאם לתמרור או לציון אבני השפה כפי שנחזו לנגדה במקום החנייה ממש. לשון אחר. על רשות התמרור המקומית לראות לכך שמכל נקודת חנייה במקום חנייה מסוים ניתן יהיה לראות את התמרור המגביל.

לעניין הקנס נטען שהוא הוגבר בשל שיקולים שלא ממין העניין (העלאת טענת ההתיישנות שכבר נבחנה פעמים אחדות בערכאות שונות; הימנעות המערערת מלהעיד והימשכות ההליך 3 שנים).

טענות המשיבה

המשיבה נשענת על הכרעת הדין של בימ"ש קמא על נימוקיה. קיצור ההשקפה הוא שעל "עבירת תעבורה" ו"עבירת קנס" חלות הוראות מיוחדות בחוק סדר הדין הפלילי הגוברות על דין ההתיישנות הכללי של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי. שהרי סעיף 9 לחסד"פ אומר "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר ... " והפסיקה פרשה: "בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי נקבעו סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס והוראותיו, לרבות אלה הנוגעות להתיישנות העבירות, יוצרות הסדר מיוחד לעניין עבירות אלה. הסדר זה גובר על הסדר ההתיישנות הרגיל הקבוע בסעיף 9 לחוק" (רע"פ 7927/98 גולדברג נ' מ"י; רע"פ 389/06 קוסטליץ נ' עיריית ת"א).