עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 על החלטת ועדת השחרורים מיום 26.12.2010, בראשות כב' השופטת תמר נסים - שי וחברים בה ה"ה נ' גנזר, ב' שאלתיאל ור/כ ט' מרעי
פסק דין
כב' השופט ש' אטרש
העותר, יליד 1981, נושא מאסר ראשון לתקופה של 8 חודשים בגין עבירות של גניבה, הפרעה לשוטר, איומים, החזקת סמים מסוכנים והחזקת סכין.
לאחר שנשא העותר שני שלישים מתקופת מאסרו, דחתה ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") את בקשתו לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. הדיון בפני הועדה התקיים במעמד העותר ובא כוחו. לדיון לא התייצב נציג מטעם היועמ"ש בעקבות שביתת הפרקליטים. לאחר ששמעה את טיעוני ב"כ העותר ואת דברי העותר , סברה הועדה, לאחר שעיינה בדו"ח הסוציאלי, כי העותר לא עבר הליך של שיקום אמיתי, לא ביטא רצון להשתלב בגמילה מאלכוהול במהלך מאסרו ולא נמצא מתאים לבניית תוכנית טיפול. בשל כל אלה, דחתה הועדה את בקשתו.
בעתירתו נגד החלטת הועדה, טוען העותר, כי עקב תקופת המאסר הקצרה לא היתה לו הזדמנות לצאת לחופשות סדירות, לא נדרש ממנו להכין תוכנית שיקום כלשהי ולא היתה לו הזדמנות להשתלב בטיפול גמילה מאלכוהול במהלך מאסרו; בשל כך נאלץ להציג בפני הועדה "תוכנית פרטית", קרי, מכתבו של מר מועין ג'ורבאן מיום 28.11.10, שהביע את נכונותו לקבל את העותר לעבודה לאחר שחרורו ממאסר.
בנימוקי העתירה הטעים העותר, כי שגתה הועדה בקביעתה, כי אין המדובר בתוכנית שיקום, כי לא נעשה הליך של שיקום אמיתי וכי העותר לא ביטא רצון להשתלב בגמילה מאלכוהול במהלך מאסרו. עוד נטען, כי שגתה הועדה באיזון שערכה בין מכלול השיקולים, ולפיכך החלטתה הינה בלתי סבירה. העותר ממשיך וטוען, כי הועדה לא נתנה משקל ראוי לשיקולים העומדים לזכותו - לעובדה שמדובר במאסר ראשון, להתנהגותו התקינה, לנכונותו להשתלב בהליך טיפולי במהלך מאסרו, דבר שלא הסתייע עקב מאסרו הקצר, העדר שימוש בסמים ותוכנית שיקום פרטית. לטענת העותר, כוחם המצטבר של השיקולים העומדים לזכותו, מטה את הכף לעבר קבלת העתירה.
בכתב תשובתה מבקשת ב"כ היועמ"ש לדחות את העתירה, בהדגישה את דבר קיומו של מידע מודיעיני המצביע על התנהגות שלילית של העותר ואת עמדת משטרת ישראל המתנגדת לשחרורו על תנאי, וזאת בהסתמך על כך, שהעותר לא התייצב לריצוי מאסרו ונתפס לבסוף על ידי המשטרה בתום מרדף רגלי.
נדגיש תחילה, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הועדה, אלא הוא בוחן החלטת הועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית משפט זה תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הועדה, כאשר על בית המשפט לשמור על מרחב שיקול דעת לועדה בהחלטתה, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקחות בחוסר סבירות קיצוני (ראו לאחרונה: רע"פ 3686/10 גנאמה ואח' נ' ועדת השחרורים, פסק דין מיום 9.12.10).
לאחר עיון בכתב העתירה ובכתב התשובה על צרופותיהם ובתיק הועדה, נחה דעתנו, כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה המצדיק התערבותנו.
מדובר בעותר, שסווג לקטגוריה מנועת חופשות, על אף היותו שפוט לתקופה קצרה, וזאת משלא התייצב לריצוי מאסרו; המשטרה ניסתה לאתר את העותר, אך כל פעם שהתקרבו לכיוונו הוא ברח, ובפעם האחרונה נעצר לאחר מרדף רגלי אחריו.
לא עלה בידי העותר לשכנע, כי הוא עבר הליך טיפולי כלשהו. בניגוד לגירסתו, לפיה, הוא עבר הליך גמילה עובר לתחילת ריצוי מאסרו, טען בא כוחו בפני בית המשפט השלום בחדרה, כי העותר סובל מבעית אלכוהול, כאשר לאורך תקופה ארוכה ניסה ומנסה להיגמל; הוא פנה לעמותת "אפשר" לקבלת טיפול, הוא ניסה ולא הצליחה. גם תסקיר שירות המבחן שהוגש במהלך משפטו הצביע על ספקות קשים באשר למידת יכולתו של העותר לעשות שינוי בדפוסי התנהגותו וכן הצביע על סיכוי לחזרה בעתיד על עבירות דומות.
גורמי הטיפול בבית הסוהר התרשמו, כי העותר אינו מבטא כל רצון להשתלב בגמילה מאלכוהול במהלך מאסרו ומתקשה לקחת אחריות על מעשיו. העותר הופנה, על פי בקשתו, לפגישה עם יועץ רש"א, אך זה מצא, כי העותר אינו מתאים לבניית תוכנית המשך בשל העובדה, שאינו יוצא לחופשות ולא עבר כל תהליך טיפולי במהלך מאסרו.
בהינתן כל אלה, ברור, כי צדקה הועדה בקביעתה, כי העותר לא עבר הליך שיקום אמיתי. נוסיף, כי מכתבו של המעסיק, המוכן לקבל את העותר לעבודה אצלו, אינו יכול להוות כשלעצמו תוכנית טיפול, שניתן לסמוך עליה.
עוד נוסיף, כי התנהגות חיובית של העותר, לפי הנטען, לא די בה, כשלעצמה כדי לחייב היעתרות לבקשתו לשחרור על-תנאי.
נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה.
ניתן היום, כ"ט טבת תשע"א, 05 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.
א' אברהם, שופט, ס. נשיא
[אב"ד]
ב' ארבל, שופט
