גפן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

1.תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1953, כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה, לפי הנטען, ביום 17.2.10. המחלוקת היא הן ביחס לחבות ולנסיבות התאונה והן בשאלת הנזק.

נסיבות

2.התובעת העידה כי נפגעה בתאונת דרכים, עת נסעה באוטובוס של חברת מלה טורס, שבוטח על ידי הנתבעת.יש לציין כי גרסת התובעת לא פורטה כדבעי בתצהירה, ופורטה בחקירתה הנגדית (ובדברים שמסרה למומחה). לפי הגרסה המפורטת, התובעת ישבה בספסל באוטובוס. בין הספסל בו ישבה לבין הספסל שלפניו היה רווח צר. האוטובוס עצר עצירת פתע ואז היא נחבלה וקיבלה מכה. בעלה של התובעת ישב אותה עת לידה ושמע את צעקתה. אישה נוספת, שהיא מכירה (גב' מרים כהן) ראתה אותה כאשר היא צועדת בתוך האוטובוס בסמוך לאחר החבלה. התובעת הוסיפה כי לא פנתה לנהג, משום שלא ידעה שיש צורך לפנות לנהג ומשום שלא סברה שהחבלה כה חמורה (עמ' 23 ש' 7 ואילך).

3.הנהג זומן אך לא התייצב. הצדדים הסכימו להגשת הודעתו במשטרה. בהודעה הנהג ציין שלא קיבל כל תלונה בזמן אמת (דבר התואם את עדותה של התובעת). בנוסף נרשם כי התובעת התקשרה מספר ימים לאחר מכן, שוחחה עם הסדרן, ציינה שקיבלה מכה וכי אינה יודעת האם המכה היא מהאוטובוס או ממקום אחר.

דיון

4.תחילה אתייחס לטענת הנתבעת, לפיה יש לדחות את התביעה בהיעדר עילה או בהיעדר יריבות, שכן נהג האוטובוס לא צורף כנתבע, זאת נוכח הלכת ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה (2) 123.

אינני סבורה כי יש מקום לדחיית התביעה מטעם זה.

אמנם, הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי יש לצרף את הנהג כנתבע, אך לא עתרה לכל סעד בעניין, ואף לא הגישה בקשה נפרדת וברורה המעידה על כך שהיא עומדת על צירוף הנהג. זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 12.11.12 כאשר הנתבעת העלתה קשיים בקשר לקבלת תצהיר הנהג, היא ביקשה סעדים הנוגעים לזימונו באמצעות בית המשפט, ואף שם לא ציינה כי בדעתה לעתור לדחיית התביעה מהטעם הפורמאלי שהנהג לא צורף. אין בתיק הכחשה של כיסוי ביטוחי, ומדובר בתאונת דרכים, בה ממילא לא קיימת השתתפות עצמית.

בנסיבות אלו, אין מקום לדחות את התביעה מהטעם של אי צירוף הנהג.

5.לנושא התרחשות התאונה:

יש ממש בעמדת הנתבעת, לפיה התובעת כשלה מלהביא עדים רלבנטיים: בעלה שישב לצדה והעדה שראתה אותה באוטובוס מיד לאחר הפגיעה. עם זאת, שמעתי את התובעת ועדותה הייתה מהימנה בעיניי. לאורך חקירתה הנגדית של התובעת היא הודתה גם בדברים שלא היו נוחים לעמדתה (עמ' 19 ש' 28, עמ' 20 ש' 1 – 3, עמ' 20 ש' 8, עמ' 20 ש' 19עמ' 21 ש' 6 – 7).

החקירה הנגדית של התובעת בנושא התאונה לא קעקעה את גרסתה.

בנוסף, קיים תיעוד רפואי יום לאחר התאונה (18.2.10) – התומך בגרסתה של התובעת. כאשר התובעת פנתה לחדר המיון היא ציינה שנחבלה ברגלה בתוך האוטובוס.

לכך יש להוסיף כי מספר ימים לאחר התאונה (גם לגרסת הנהג) התובעת כבר פנתה וביקשה לברר פרטים באשר לזהות הנהג.

התובעת ציינה שלא ידעה כי יש צורך לפנות לנהג, ואף סברה כי הכאבים יחלפו. בנסיבות אלו, התנהגותה של התובעת אינה מתיישבת עם מי שמבקש ליצור תאונה יש מאין. אמירתה של התובעת, כפי שמשתקפת בהודעתו של הנהג במשטרה (באשר לכך שאינה יודעת סיבת המכה) נאמרה, לפי ההודעה, לסדרן. לפיכך, דברי הנהג בקשר לאמירה זו אינם קבילים.

התרשמתי מהתובעת כי לא רצתה לעורר מהומה, וסברה שהכאבים יחלפו בדיעבד, ורק לאחר שהכאבים החמירו, פנתה לטיפול רפואי וביקשה לברר את זהות הנהג והמבטחת.

6.התובעת אמנם נטלה סיכון כאשר לא הביאה עדים רלבנטיים, אולם לאחר שהתרשמתי ממהימנותה, וגרסתה נתמכה בתיעוד רפואי סמוך לתאונה, ובפנייתה לבירור פרטי הנהג מספר ימים לאחר מכן, אני קובעת כי אירוע התאונה הוכח.

נזק

הפגיעות