געברי נ' ההל נגאר ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לביטול פסק דין.

1. פסק הדין נשוא התביעה ניתן בת.א. 14585/04, ביום 23.2.09 (כב' השופט מילנוב; להלן ייקרא התיק האמור – ההליך הקודם). התובע בתיק הנוכחי (להלן – התובע) היה הנתבע 1 בתיק האמור. בתובענה הנוכחית נטען, כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן בלא סמכות מקומית או עניינית.

2. מעיון בחומר שבפניי עולה, כי התובע העלה בהליך הקודם טענת העדר סמכות עניינית (פסק הדין בהליך הקודם, פיסקה 3). הטענה נדחתה, לאחר דיון נרחב (פיסקה 5.1). לגופו של עניין, התקבלה התביעה בהליך הקודם. התובע ערער על פסק הדין (ע"א 3183/09 בבית המשפט המחוזי בירושלים). הוא העלה גם בערעורו טענת חוסר סמכות, על יסוד הטענה כי הקרקעות נשוא ההליך מצויות בתחומה של הרשות הפלסטינית. ביום 19.1.10 נדחה הערעור, נוכח אי התייצבות של התובע, ואי הגשת עיקרי טיעון מטעמו.

3. (א) הנתבע בהליך הנוכחי הגיש בקשה לסילוק על הסף. דין הבקשה להתקבל. טענות התובע בנושא הסמכות העניינית נדונו ונדחו בהליך הקודם. משנדחה ערעור שהגיש, הפך פסק הדין חלוט. לא ניתן לשוב ולהעלות עניין זה עתה, ומה גם שהטענות המועלות בסוגיית הסמכות העניינית דומות לאלה שהועלו בהליך הקודם.

(ב) יוער, כי אפילו אם היה מדובר בטענות חדשות בנושא הסמכות, לא היה בכך כדי לסייע לתובע. גם על פי הגישה הוותיקה בסוגיית הסמכות העניינית, משהפך פסק הדין לחלוט, לא ניתן עוד לעורר את טענת הסמכות. הדברים אמורים ביתר שאת על פי הגישה הנוהגת כיום. על פי גישה זו, מקום בו בעל דין לא העלה טענת סמכות עניינית בכל מהלך ניהולו של ההליך, הנטייה היא שלא לשמוע עוד טענה זו מפיו (ראו ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820; רע"א 6630/00 ועד הנאמנים ת"א-יפו נ' סילקו פ"ד נו (6) 913). הוא הדין, מקום בו פועל בעל הדין בחוסר תום לב (רע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית (2009)), או בשיהוי בלתי מוסבר, לאחר סיומה של ההתדיינות נשוא הטענה (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (2007)). דברים אלה יפים למקרה הנוכחי, בו הוגשה התובענה הנוכחית 7 שנים לאחר הגשת התובענה המקורית (אשר הדיון בה נמשך כחמש שנים), שנתיים לאחר פסק הדין בתובענה המקורית, וכשנה לאחר מתן פסק הדין בערעור. ממילא, אפילו אם היו לתובע טענות חדשות לעניין זה, לא היה ניתן להעלותן עתה.

4. אשר לטענה בדבר סמכות מקומית, הרי שמעבר לכך שטענה זו לא פורטה בכתב התביעה, הדין הוא כי יש להעלות טענה זו בהזדמנות ראשונה. ממילא, אין מקום להעלאתה עתה, לאחר שפסק הדין בהליך הקודם הפך חלוט.

5. בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, העלה התובע טענות שונות ביחס לזכותו של הנתבע במקרקעין נשוא ההתדיינות. הוא טען, על יסוד יפויי כוח והסכמים שצירף, כי הסכם חלוקה שהוגש על ידי הנתבע בהליך הקודם היה מזוייף. הוא טען גם, כי הנתבע כלל לא פנה לפקיד ההסדר על מנת לרשום את זכויותיו בנכס. אין בכל האמור כדי לסייע לתובע. הטענות האמורות הן, בבירור, שינוי חזית לעומת הנטען בכתב התביעה. זו אף זו, הן לא נתמכו בתצהיר ערוך כדין. בתוך כך, בתגובות שהגיש התובע, בחר שלא להתייחס לטענות שבבקשה לסילוק על הסף, ולא התמודד עימן כלל. התוצאה של כל האמור היא, כי אין בנטען בתגובות מטעם התובע כדי לסייע לו.

6. בשולי הדברים אציין, כי החלטה זו אינה מבוססת על טענות הנתבע בדבר אי ניקיון כפים בתביעה. שלא כנטען, אין מדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי. מכאן, כי גם אם לא גולו בכתב התביעה פרטים שונים, ולו מהותיים, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לדחייתו של ההליך על הסף.

7. נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית ההליך על הסף. בהתחשב בהיקף העבודה שנדרש עד לשלב זה; לקשיים בהתנהלות התובע, אשר גרמו להתמשכות ניכרת בטיפול בבקשה לסילוק על הסף; ולמהותו של העניין נשוא ההתדיינות, ישא התובע בשכר טירחת הצד שכנגד בסך של 5,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם עד ליום 3.2.12.

ניתן היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.