החלטה
1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בבית שמש (ה"ת 24916-12-11) שניתנה על-ידי כב' השופט י' מינטקביץ' שניתנה ביום 26.3.12. באותו עניין דן בית המשפט בבקשת העורר להחזרת רכב שנתפס על-ידי המשיבה וזאת בעקבות כך שביום 19.7.11 נתפס הרכב ובו שוהים בלתי חוקיים. הרכב נעצר בתחומי מדינת ישראל.
2.על פי הנתונים הרשומים, הרכב הוא בבעלות העורר.
3.ביום 29.8.11 נחקר העורר במשטרה וטען כי לא הוא נהג ברכב, הוא השתחרר מהכלא לא מזמן, אמנם הרכב רשום על שמו אבל בפועל הוא שייך לאחים קוסטרו אשרף ושריף. החוקר יצר קשר מאוחר יותר עם אשרף קוסטרו באמצעות מספר טלפון שניתן לו על-ידי העורר. החוקר שאל את אשרף בטלפון לגבי הרכב, הוא נענה כי הרכב אינו שייך לאשרף. למרות שהחוקר ביקש מאשרף לבוא ולמסור הודעה, אשרף לא הגיע למשטרה.
4.המשיבה פנתה לבית משפט השלום בבית שמש ביום 14.12.11 וטענה כי יש להורות על חילוט הרכב מאחר ולמעשה אין מי שדורש את הרכב.
5.בשלב מאוחר יותר הגיע העורר מיוזמתו לתחנת המשטרה, נחקר ביום 2.1.12 וטען כי שיקר בחקירה הראשונה ולמעשה הוא הבעלים של הרכב. העורר נימק את הודעתו הראשונה בכך שהחוקר הסביר לו שקיימות שתי אפשרויות: או שהרכב אינו שייך לו או שהוא ביצע את העבירה של הסעת שב"ח. יוער, כי בעברו של העורר עבירה של הסעת שב"חים. עוד טען העורר בחקירה, כי הרכב נגנב, הוא חיפש אחריו אולם לא הגיש תלונה במשטרה.
6.בית משפט השלום סבר, כי שתי האפשרויות שהעורר העלה בהודעתו השנייה מתקבלות על הדעת. האחת, כי העורר הוא זה שהסיע את השב"חים; או שאכן הרכב רשום על שמו אך בפועל אינו שייך לו. מסקנת בית משפט השלום הייתה, כי לאור שתי האפשרויות החזרת הרכב לעורר אינה מתקבלת על הדעת כי יתכן ואינו הבעלים ואז אין היגיון להחזיר את הרכב למי שאינו הבעלים, או שהרכב מוחזר לאדם שביצע בו עבירה, ובכך יוחזר אמצעי לביצוע עבירה לעבריין.
7.בית משפט השלום היה ער לעובדה, כי לא הוגש כתב אישום נגד העורר ועל כן עומדת לו חזקת החפות. בית משפט השלום העיר זאת בהקשר לכך שהעורר לא נתפס מסיע את השב"חים, ועל כן לא שלל את האפשרות שהרכב נרשם על שם העורר למרות שלא היה שייך לו אלא היה בשימוש אחרים.
8.בית משפט השלום סבר, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה באותו שלב, היינו: מאזן ההסתברויות. בית משפט השלום שלל את האפשרות שהרכב נגנב מהעורר מאחר ואין זה מתקבל על הדעת שהעורר לא דיווח על כך למשטרת ישראל. לפיכך לא ראה בית משפט השלום מקום לבטל את חילוט הרכב, אם כי הורה לעכב את השמדת הרכב עד ליום 10.6.12.
9.סמכות משטרת ישראל לתפוס חפצים במקרה זה מעוגנת בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"). אין מחלוקת, כי משטרת ישראל הייתה רשאית לתפוס את הרכב לאחר שהיה לה יסוד סביר להניח כי נעברה עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים בתחומי מדינת ישראל באמצעותו. כמו כן, סביר להניח כי הרכב היה יכול לשמש כראיה במשפט אילו היה מוגש כתב אישום כנגד מי שעשה בו שימוש לצורך הסעת אותם שוהים בלתי חוקיים. כאמור, לא הוגש כתב אישום עד היום.
10.על פי סעיף 34 לפקודה הנ"ל, נתונה הסמכות לבית משפט השלום לצוות כי חפץ יימסר לאדם שתובע בו זכות או רשאי בית המשפט לתת כל הוראה אחרת כפי שייקבע בצו. סעיף 42 לפקודה עוסק במצב בו אין בעלים לחפץ שנתפס. באותו עניין נקבע, כי במצב שבו אדם נדרש בכתב לבוא למקום שנקבע ולקבל אותו חפץ, והוא לא עשה כן תוך 6 חודשים מיום שנמסרה לו הדרישה, כאשר לא נודע מיהו הבעלים, למרות שהמשטרה פעלה בשקידה סבירה לגלותו, רואים את החפץ כנכס ללא בעלים והוא יחולט לאוצר המדינה.
11.סבורני, כי מצב הדברים לפניי מעט שונה. למעשה, לא התקיימה חקירה של ממש בשאלת הבעלות ברכב. כאמור, לא הוגש כתב אישום כנגד העורר בעניין הסעת השוהים הבלתי חוקיים, ועל כן יש לראותו כמי שלא ביצע עבירה כלשהי ברכב האמור.
12.אמנם, העורר טען בתחילה כי הרכב אינו בבעלותו, אולם הוא נתן הסבר כי חשש שיעמוד לדין ועל כן העדיף לומר דבר שאינו אמת לעניין הבעלות ברכב.
13.אמנם, אין לפניי הסבר ראוי כיצד הגיע הרכב לאדם אחר שככל הנראה הסיע את אותם שוהים בלתי חוקיים, כאשר יש לשלול את טענת הגניבה, אך יחד עם זאת נראה לי כי אין הדבר מוליך למסקנה שהעורר שלפניי שיתף פעולה או היה מודע לכך שעומדים לבצע עבירה ברכב.
14.כידוע, חילוט חפץ, ובפרט רכב שהוא בעל ערך, הוא צעד קיצוני הפוגע בקניינו של אדם. משקיים כיום אדם הטוען לבעלות ברכב והוא גם הבעלים הרשום, אני סבור כי יהא זה צעד קיצוני מדיי להורות על חילוט והשמדת הרכב, שעה שאין כל ראיה שקושרת את העורר לביצוע העבירה שבגינה נתפס הרכב.
15.לאור כל זאת, אני מורה למשיבה להשיב לעורר את הרכב.
ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ב, 06 מאי 2012, בהעדר הצדדים.
