פסק דין
העובדות וגדר המחלוקת
1.התובע התקשר עם הנתבעת בפוליסת ביטוח דירה לדירתו בבית צפפא בירושלים. תוקף הפוליסה מיום 21.9.06 עד יום 31.8.07.
זמן קצר ביותר לאחר רכישת הפוליסה, ביום 31.12.06, נפרץ הבית המבוטח, בית אביו של התובע שבו מתגורר גם התובע עצמו עם אשתו, ונגנבו ממנו חפצים, כולל תכשיטים בשווי כ-180,000 ₪ וכסף מזומן בסך כ-10,500 ₪, מתוך כספת שהיתה בבית.
2.הנתבעת סירבה לשלם לתובע על פי הפוליסה, בטענה שהפריצה לבית וגניבת הכסף היתה מבויימת, ומכאן התביעה שבפני.
הנתבעת טוענת להתקיימות ההחרגה שבפוליסת הביטוח, ונטל ההוכחה של התקיימות הנסיבות החריגות רובץ עליה. אני סבורה שהנתבעת עמדה בנטל וכי הוכח שהתובע אינו זכאי לפיצוי, מהנימוקים שיפורטו להלן:
3.הראיה העיקרית לכך שמדובר באירוע מבויים על ידי המבוטח היא דבריו של אבי הנתבע. מטעם הנתבעת העיד מר אמנון חסון, השמאי שבדק את האירוע, והעיד כי אביו של הנתבע הגיע אליו מיוזמתו והתוודה בפניו כי הוא חושד שבנו אחראי לאירוע. לדבריו הוא הפנה את האב לחוקר שמונה על ידי חברת הביטוח. החוקר נפגש עם האב, ובשיחה מפורטת ומתועדת ביניהם התוודה האב בפניו על סידרה של חשדות שהתעורר בליבו, וכן על כך שראה את התכשיטים שעל פי התלונה נגנבו מביתו לאחר מועד האירוע בחזקתו של התובע.
השאלה העיקרית העומדת להכרעה היא, איפוא, האם יש לקבל את הודעתו של האב בפני חוקר חברת הביטוח כראיה, ולהעדיפה על פני עדותו בבית המשפט, שבה חזר בו מטענתו.
עדות אבי התובע – טענת ביום האירוע
4.אביו של התובע, מר יוסף מוחמד עליאן, לא הכחיש את עצם שיחתו עם חוקר הביטוח שתועדה בתמליל המצורף לעדות החוקר. בסעיפים 6-8 לתצהירו טען העד כי הכסף המזומן שנגנב מהכספת היה שייך לו, וכי עובר לקבלת התשלום מחברת הביטוח אמר לו בנו כי לא יתקבל פיצוי מלא על הגניבה, וסירב לפצות אותו על הכסף המזומן שנגנב ממנו. לדברי האב הוא ראה בתשובת בנו כפיות טובה וחוסר כבוד אליו, ולפיכך, בשעת כעס ורתחה, החליט לפנות לחברת הביטוח ולהודיע לנציגה על חשדותיו כי התובע הוא העומד מאחורי האירוע. המעשה נועד לפגוע בבנו על התנהגותו המחפירה. ואכן, מוסיף העד, הוא נפגש עם נציג חברת הביטוח ומסר לו כי הוא חושד בבנו כמי שהתפרץ לבית וגנב את התכולה שנגנבה. העד אישר, איפוא, את מסירת הגירסה לחוקר חברת הביטוח ואין כל מחלוקת על עובדה זו. השאלה שיש לבחון היא סבירות הסברם של האב ושל התובע עצמו בדבר המניע לאמירת הדברים על ידי האב.
5.אבי התובע טען, כאמור, כי אמר את שאמר מתוך כעס על בנו. גם בחקירתו הנגדית העיד כי סיפר את שסיפר לחוקר כדי לנקום בבנו (עמ' 33 שורה 11). הסבר דומה הועלה גם על ידי התובע.
אני סבורה שההסבר שניתן אינו סביר ואינו מספק, מנימוקים אלו:
6.טענת הרצון לנקום כשלעצמה אינה נראית סבירה: התובע התגורר עם אשתו בבית אביו, כך שהיחסים ביניהם היו ככל הנראה סבירים אם לא למעלה מכך. גם אם היתה ביניהם המחלוקת כספית מסויימת, עדיין קיים מרחק רב בין אותם חילוקי דעות לבין הטלת אשמה כה חמורה על הבן. האב הוא מורה במקצועו, אדם מן היישוב, וככזה הבין בוודאי את המשמעות שיש להאשמת בנו בביום ההתפרצות והגניבה לבית. צעד כה חמור אינו מתיישב עם אופי המחלוקת הנטענת בין האב לבנו.
7.הנסיבות בהן הביא האב לידיעת חברת הביטוח את חשדותיו נגד הבן, אף הן מעידות על מהימנות דבריו ועל האמון ששניתן לתת בגירסה זו:
האב העיד שהפגישה עם שמאי חברת הביטוח שבה העלה הנושא לראשונה היתה בנוכחות בן משפחה נוסף (עמ' 33 לפרוטוקול). כמו כן העיד שעברו מספר ימים בין הפעם הראשונה שבה העלה את הנושא בפני השמאי לבין פגישתו עם החוקר (עמ' 34). הדבר מצביע על נחישות, על כוונה להתוודות שלא נבעה מכעס רגעי, ועל נכונות להעלות את הנושא על אף שהוא כרוך באי נעימות. כל אלה אינם מתיישבים עם טענת הרצון לנקום בבן.
8.החוקר רן סמולר העיד כי האב הוא שקבע את מקום המפגש ביניהם, בו סיפר לו על חשדותיו כלפי התובע. לדברי החוקר האב הבהיר מספר פעמים שאינו רוצה להיראות עימו. הוא בחר במקום מבודד, ביער גילה (פרוטוקול 3.11.09 עמ' 10). כך עולה גם מתמליל השיחה עם החוקר, שבו האב מבקש שלא לקשור אותו לגילוי התרמית, ומבקש שהדבר יבוא מצידה של חברת הביטוח. התנהגות כזו מעידה על רצונו של האב לפעול בנושא ברגישות ובדיסקרטיות. גישת האב אינה מתיישבת עם רצון לנקמה, שהרי אם התובע אינו מודע לכך שאביו הוא שגרם לפגיעה בו, היכן הנקמה?
9.השמאי אמנון חסון, שהיה הראשון לשמוע את גירסת האב והפנה אותו לחוקר סמולר, תיאר סיטואציה אישית מאד, התרגשות רבה של האב ולאחריה תחושה של אדם שפירק משא שהעיק עליו. (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 3.11.09). תיאור זה מתיישב עם התנהגות של אדם הנתון בדילמה קשה, בחיבוטי נפש, כשהוא קרוע בין יושרו הפנימי לבין הנטיה לגונן על בנו.
10.האב מסר לחוקר גירסה מלאה וקוהרנטית, הסיפור חי ועשיר בפרטים. הוא הוסיף פרטים רבים שחלקם בגדר עדויות שמיעה שלא ניתן להסתמך עליהם כראיות העומדות בפני עצמן, אולם הם שופכים אור מסויים על תיאורו של האב. (לדוגמא: העובדה שרכב התובע נראה במקום לפני ההתפרצות, עדות המיוחסת לאחות התובע שלא העידה, וכן וידויו של התובע עצמו על ביום הפריצה בפני ה"שיחה"). האב הסביר כי הוא מתוודה כיון שהדבר מעיק על מצפונו וגם עובדה זו נראית סבירה ומתיישבת עם הרושם האמין שהותיר ועם עדותו בכללה.
מעמדן של ראיות שונות שונות שהוצגו