גנפון נ' מדינת ישראל

פסק דין

המערער הובא לדין בעבירה של אי-ציות להוראות שוטר לפי תקנה 23(א)(2) לת"ת. בסופו של יום, בית משפט קמא הרשיע אותו עפ"י תקנה 23(א)(1) כפי שצריך היה לעשות וכפי שרשאי היה בית משפט קמא לעשות עפ"י סמכותו לפי סעיף 184 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

העבירה התבטאה בכך שהמערער בצומת רחובות בבת-ים החנה את הרכב במקום אסור ומסכן תנועה, רכב אוטובוס תיירים שנשא עמו תיירים. שוטר שהגיע למקום בסמוך לשעה 07:00 בבוקר לא ביקש לרשום למערער דו"ח, אלא השוטר ביקש ממנו להזיז את האוטובוס למקום אחר, שהציג לו שם יוכל להחנות את האוטובוס. המערער, לא רק שלא הגיב, המערער לא הגיב בכלל על דרישת השוטר ובכלל לא ציית לו. כלל אלה קבע בית משפט קמא כקביעות עובדה בהכרעת דינו, אותן סמך על גרסאות המערער והשוטר אילן שהעידו בפניו, עורך הדו"ח.

בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי המערער אשם במעשה המיוחס לו משום שהשתכנע שיכל היה להיעתר לדרישת השוטר להזיז את האוטובוס בנסיבות, גם אם לא כל הנוסעים התיירים היו על האוטובוס באותה סיטואציה והתחיל להשתכנע שהמערער גם לא התכוון לבצע את הוראות השוטר. כאשר מדובר בהוראת שוטר סבירה וחוקית, אזי יש להרשיע את המערער וכך עשה.

לא אוכל להתערב באותן קביעות עובדה המבוססות על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא, ולכן, מחובתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

צודק ב"כ המערער לעניין העונש, שאין מדובר בעונש קל, אך העונש תואם את העביר. שלושה חודשי פסילה בפועל, פסילה מותנית, התחייבות וקנס לא מאוד גבוה, אינם עונש שערכאת הערעור יכולה לומר לערכאה הדיונית לגביו – הגזמת, ומשכך, אין מקום להתערבות גם בחלק זה של פסק הדין והערעור נדחה.

מאחר ויש עיכוב ביצוע של עונש הפסילה בפועל, הנני מורה שהמערער יפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט לתעבורה בת"א-יפו תוך 7 ימים מהיום.

ניתנה והודעה היום א' תמוז תשע"ב, 21/06/2012 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי