גנימאת נ' גשר חפירה וחציבה בע"מ

החלטה

בפניי בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה אם תידחה תביעתו (להלן: "הבקשה").

טעמי הבקשה הם באלה: התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית; סיכויי התביעה לגופם נמוכים; ככל שתדחה התביעה, הנתבעת תתקשה לגבות את ההוצאות שעשויות להיפסק לזכותה.

התובע הגיב לבקשה. התובע ביסס את טענותיו על הפסיקה במקרים דומים וטען כי עניינה של התובענה דנן אינו מצדיק חיוב התובע בהפקדת ערובה, וזאת בין היתר נוכח סיכויי התביעה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

ההלכה המנחה כיום בבתי הדין לעבודה בסוגיית הפקדת ערובה, הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU(ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק, בהקשר לצריך לענייננו כי, ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות הפלסטינית ערובה להבטחת הוצאות המעסיק - הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, ואין לדרוש מן התובע יותר מאשר ראשית ראיה לסיכויי תביעתו. מוסיף וקובע כב' הנשיא אדלר כי "אפילו אם לתושב יו"ש רק 20% סיכויים לזכות במשפט, עדיין זכאי הוא לדיון הוגן...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין". צא ולמד, היותו של אדם תושב הרשות הפלסטינאית ואף אם נעדר הוא נכסים במדינת ישראל, אין בו כשלעצמו כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בכך שונה ההלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה מאשר בבתי המשפט האחרים, ועל כן דינן של טענות הנתבע בהקשר זה, להדחות.

עיון בכתבי הטענות מעלה כי המחלוקת בין הצדדים בעיקרה בזכויות המגיעות לתובע בגין תקופת עבודתו וסיומה. הנתבעת אינה חולקת כי התובע פוטר מעבודתו, אלא טוענת כי פיצויי הפיטורים הופרשו בגינו לשירות התעסוקה וכך גם יתר הזכויות הסוציאליות המגיעות לו לטעמה. לשיטת הנתבעת תביעתו של התובע מבוססת כל כולה על טענה מוכחשת ולפיה השתכר שכר גבוה מזה שדווח לשירות התעסוקה.

אכן, לשיטת התובע, הדיווחים לשירות התעסוקה לא שיקפו נאמנה את תנאי שכרו והיקף עבודתו, אך גם אם טענת הנתבעת בעניין מהימנות הדיווחים תתקבל, הרי שעשוים להיות הפרשים המגיעים לתובע (28% מפיצויי הפיטורים, דמי הבראה וחגים, אשר בד"כ אינם מופרשים לשירות התעסוקה ושהנתבעת ממלא לא הראתה כי הפרישה עבורם). זאת ועוד, בפי התובע טענות ענייניות נגד הנתבעת, ובכלל זה הטענה לפיה היה עליה לשלם לתובע שכר מינימום ענפי הגבוה מזה שהופרש לשירות התעסוקה, שראוי להן להתברר בדיון לגופו של עניין.

עוד יצוין כי למעט טענות כלליות בדבר היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית והקושי להיפרע מתושב האזור, הנתבעת לא הניחה תשתית עובדתית לביסוס הטענה בדבר 'יכולת הפרעון' של התובע, ככל שיושתו עליו הוצאות.

שוכנעתי כי התובע הניח ראשית ראיה לסיכויי תביעתו ועל כן איני רואה טעם המצדיק סטייה מהלכת פתחי אבו נאסר במקרה דנא.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 850 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, וללא כל קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ב, 20 מאי 2012, בהעדר הצדדים.