גנאיים נ' משטרת ישראל תביעות - עכו

החלטה

1.בפניי בקשת המבקש להורות למשיבה להחזיר לו טנדר איסוזו מס' רישוי 45-806-18, אשר נתפס ע"י המשטרה ביום 3/1/13 כאשר היה ברשותו של אחיו, מר פלאח גנאיים (להלן: "פלאח").

2.אין חולקין שנגד האח פלאח הוגש ע"י המשיבה כתב אישום, בת.פ. 12766-01-13, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 12 א (ב) ו- 12 א. (ג) (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

עפ"י הנטען בכתב האישום, פלאח העסיק את מר עבדאללה חזימה (להלן: "עבדאללה") שהינו תושב שטחים, ששהה בתחומי המדינה ללא היתר שהייה, באיסוף עצים בסחנין והסיעו בטנדר, ביום 3/1/13 ובמשך כ- 13 ימים עובר לתאריך זה.

גם אין חולקין שהטנדר נתפס כשהיה ברשותו של פלאח, עת פלאח הסיע בו את עבדאללה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום בת.פ. 12766-01-13 הוגשה גם בקשה לחילוט הטנדר, אשר לטענת המשיבה שימש את פלאח בעת ביצוע העבירה לפי סעיף 21 א.(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל. כפי שצויין בבקשה, הבקשה מעוגנת בהוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת מעצר וחיפוש").

עיון בסעיף 39 הנ"ל מלמד כי הוא מסמיך את ביהמ"ש, שהרשיע נאשם בביצוע מעשה עברה שנעשה בחפץ או לגביו, לצוות על חילוטו של אותו חפץ רק אם הנאשם הוא בעל החפץ. לכן טענת ב"כ המשיבה כי הוראות החילוט על פי סעיף 39 "חלות על רכוש ששימש כאמצעי לביצוע העבירה, ללא קשר מי הבעלים", מוטעית.

מעבר לכך, ספק אם הוראות סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש חלות על העבירה לפי סעיף 12 א' (ג) (1) לחוק הכניסה לישראל, שכן בחוק הכניסה לישראל ישנה הוראה ספציפית הדנה בסמכותו של בימ"ש להורות על חילוט רכב שבו נעברה עבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי. הכוונה לסעיף 12 א' (ד2) (1) לחוק זה, הקובע לאמור כי

"(ד2) אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלש שנים

מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן: "עבירה נוספת"), יחולו

לגביו הוראות אלה:

(1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת רשאי להורות על חילוט

הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך

קבע"

וכידוע, על פי כללי הפרשנות, הוראת חוק ספציפית, גוברת על הוראת חוק כללית. לכן, הסעיף הקובע לעניין חילוט רכב ששימש להסעת שוהה בלתי חוקי, הוא סעיף 12 א. (ד2) (1) לחוק הכניסה לישראל ולא סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש.

4.מהאמור בסעיף 3 דלעיל עולה כי בנסיבות המקרה שבפניי לא תוכל המאשימה לעתור לחילוט הטנדר, שכן:

אם תתקבל הפרשנות שהסעיף החל הוא סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש – ניתן לחלט את הרכב רק אם יוכח שפלאח הוא בעל הטנדר. לא נטען ע"י ב"כ המשיבה שפלאח הוא הבעלים של הטנדר, אלא רק שהוא זה שהשתמש בטנדר לביצוע בעבירה. בכך לא די, כפי שהובהר לעיל.

אם תתקבל הפרשנות שהסעיף החל הוא סעיף 12 א. (ד2) (1) לחוק הכניסה לישראל, הרי שלא ניתן לבקש את חילוט הטנדר מכחו, שכן לא נטען ע"י ב"כ המשיבה שפלאח הורשע בעבר בביצוע עבירה לפי סעיף 12 א. (ג) (1) לחוק הכניסה לישראל וכי מאז ועד למקרה נשוא כתב האישום בת.פ. 12766-01-13, טרם חלפו 3 שנים.

5.סיכומו של דבר, לאור העובדה שאני בדעה כי אין במקרה זה סמכות לביהמ"ש להורות על חילוטו של הטנדר, גם אם יורשע פלאח בעבירות המיוחסות לו בת.פ. 12766-01-13, אין סמכות למשיבה להמשיך ולהחזיק בטנדר ולכן אני מורה להחזירו למבקש.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.