פסק דין
פתח דבר
זוהי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת, בתשלום הסך של 1,200 ₪.
בכתב התביעה, במסגרתו ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 3,574 ₪, טען התובע כי, בחודש 05/2012 עבר להתגורר בבית חדש אשר גודלו 140 מ"ר, כאשר בתוכניות ההנדסיות מופיע תכנון עתידי לבניית קומה שנייה בגודל 47 מ"ר.
הוסיף התובע וטען כי, חויב על ידי הנתבעת, בפרק זמן של 14 חודשים, בתשלום אגרת ארנונה וניקוז בגין נכס בגודל 200 מ"ר.
עוד טען התובע כי, פניותיו הרבות לנתבעת לתיקון הטעות בחיוב לא הועילו, כאשר רק לאחר הגשת כתב התביעה נשלח אליו מכתב מהנתבעת לפיו לאחר בדיקת פקח מטעמה, עולה כי גודל הנכס הינו 145 מ"ר.
בכתב התביעה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום חיובי הארנונה ואגרת ניקוז שנגבו ממנו שלא כדין, בנוסף לתשלום הוצאות , נסיעות וטרחה, הכל כאמור בסך כולל של 3,574 ₪.
מנגד, טענה הנתבעת כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, כאשר השגה על חיוב בארנונה יש לעשות בפני מנהל הארנונה אצל הנתבעת, שעל החלטתו ניתן להגיש ערר לועדת הערר ליד הנתבעת, אשר על החלטותיה ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי, אף יש לדחות את תביעת התובע על הסף, וזאת לאור העובדה כי הנתבעת קיבלה את טענותיו והודיעה לו בכתב ביום 04.08.13 כי עדכנה את שומת הארנונה למפרע, לפי גודל נכס של 145 מ"ר, כאשר חשבונו זוכה בהתאם בסך של 1,575 ₪.
לגופו של עניין טענה הנתבעת כי משהתקבלה פניית התובע ביום 11.06.12, נשלח מודד מטעמה, אשר בטעות מדד נכס הסמוך לנכס של התובע, ותוצאות המדידה הצביעו על נכס בגודל של 200.1 מ"ר. משהשיג התובע על תוצאות אלו נבדק היתר הבניה שם נמצא כי התובע ביקש לבנות שתי קומות, אם כי בנה בפועל קומה אחת, בשטח של 145 מ"ר, ומכאן התגלתה הטעות ותוקנה מיידית באופן רטרואקטיבי ל 145 מ"ר, החל ממועד החיוב הראשון, 01.05.12, וכאמור, חשבונו של התובע זוכה ביום 04.08.13, בהתאם.
הנתבעת טענה כי התמשכות הבדיקה של נכס התובע נבעה מטעיות אנוש, ומבקש היא להורות על דחיית התביעה.
דיון ומסקנות
ביום 23.03.14 התקיים דיון בפניי, אליו התייצבו התובע ונציגת מחלקת הגביה של הנתבעת, ואלו חזרו על טענותיהם.
ראשית אציין כי ככל ועסקינן בתביעה שעניינה השגה על חיובי ארנונה, צודקת הנתבעת כי הדרך לעשות כן הינה בהגשת ערר למנהל הארנונה של הנתבעת, כאשר על החלטות האחרונה ניתן להשיג בפני בית המשפח לעניינים מנהליים.
אלא מאי, בפתח דבריו בפניי, ציין התובע כי הנתבעת זיכתה אותו בחלק מהסכום אותו תבע, כאשר הסכום הנותר אותו תובע, בסך 1,200 ₪, הינו בגין עוגמת נפש, שלטענתו גרמה הנתבעת בהתנהלותה, אשר אילצה אותו במשך תקופה ארוכה לשלוח אליה מכתבים ולהגיע למשרדיה לבירור עניינו.
על כן השאלה הניצבת בפניי, האם יש בהתנהלותה של הנתבעת כדי לזכות את התובע בפיצוי כלשהו?
מעיון בנספחים שצורפו לכתב התביעה, עליהם לא חלקה הנתבעת, אין חולק כי עוד מחודש 05/2012 מלין התובע על שומת הארנונה בה חויב, תלונה שבאה על פתרונה רק ביום 04.08.13, כפי שעולה ממכתבה של הנתבעת, וזאת כאמור לאחר פניות רבות מצד התובע, כפי שתועדו על ידו, וחלקם נתמך במסמכים. זאת ועוד, בכתב ההגנה והן בדיון בפניי, הודתה הנתבעת בדבר עריכת מדידה שגויה, אשר הביאה לטעות בחישוב גודל הנכס, כאשר אף הגדילה נציגת הנתבעת וטענה בפניי כי ההתנהלות והטיפול בעניינו של התובע היה לתקופה ארוכה (עמ' 2 ש' 17).
זאת ועוד, מעיון בנספחים אשר הגיש התובע, הוכיח האחרון כי השקיע, במשך כשנה ושלושה חודשים, מאמץ לא מבוטל לצורך פתרון עניינו, כאשר את טענתו בפני כי אף במהלך תקופה זו נאלץ להיעדר מעבודתו, לצורך טיפול בעניין זה, תמך האחרון באישור היעדרות מעבודה, אותו הגיש ביום 30.03.14. אומנם באישור לא מופיע מהי סיבת ההיעדרות אך טענת התובע כי הסיבה הייתה קשורה למחלוקת עם הנתבעת, לא נסתרה ע"י הנתבעת.
בנסיבות המתוארות לעיל, מצאתי כי יש בהתנהלותה של הנתבעת, אשר התעכבה בטיפול בעניינו של התובע, במשך תקופה ארוכה, ללא הצדק סביר, כדי לזכות את התובע בפיצוי, אותו אני מעמדיה על דרך האומדנא, על סך של 600 ₪.
סוף דבר
