גן בטבע, אירועים בע"מ נ' עזרא ארז

החלטה

בפני בקשת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבע להעביר לידי התובעת את העתקי קלטת שמע החסויה הנזכרת בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו.

בתגובתו טען הנתבע כי עומדת לו, ביחס לקלטת זו , טענת חיסיון.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה כמו גם עיינתי בתמלילי השיחות אשר לבקשתי הועברו לעיוני, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי.

השאלה המהותית הניצבת בפני אינה חיסיון דוחות החוקר והמסמכים הנלווים לו, שכן כוונת התובע להציגם ולגלותם. השאלה היא שאלה של עיתוי הגילוי.

דהיינו, האם יגולו המסמכים לתובעת כבר כעת, או בשלב מאוחר יותר של ההליך.

בעניין זה ראוי לציין כי דומה שהנתבע עירב בין סוגית החיסיון לבין שאלת גילויה המאוחר של ראייה.

מקום בו מדובר בחיסיון, מטעמים הנקובים בהוראות הדין, משמעותו כי המסמך יוותר חסוי עד לתום ההליך ולא יגולה.

לכאורה, אין זו בקשתו של הנתבע, אלא שהוא מבקש כי הגילוי ייעשה בשלב מתקדם יותר.

בנסיבותיו של תיק זה, אין מקום להיעתר לבקשה.

תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, קובעת את "דרך המלך" ביחס לסדר הטיעון והבאת הראיות ובמסגרתו על התובע-העותר, לגלות ראיותיו ראשון. אל תקנה זו נלוות תקנות נוספות בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, שעניינן גילוי ועיון במסמכי כל צד.

נקודת המוצא הינה כי על התובעת והנתבע גם יחד לגלות את מכלול ראיותיהם, בבחינת ניהול ההליך "בקלפים גלויים", כאשר אין הוראות הדין או בתי המשפט עושים לצורך כך אבחנה בין מסמך "מועיל" ל"מזיק".

ואולם, לכל כלל ישנם חריגים.

שיקול הדעת נותר על שולחנו של בית המשפט תוך בחינת השאלה האם גילוי ראייה מסוימת, בשלב מוקדם, יכול שיסכל את אפשרות בית המשפט לחשיפת האמת (בעניין זה ראה לדוגמא רע"א 10551/02 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אבוטבול (טרם פורסם), ופסק הדין המנחה רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ פ"ד נה(1) 515 )

ייתכנו מקרים שבהם "דרך המלך" תידחה בפני האינטרס של גילוי האמת תוך שבית המשפט "סולל" דרך נוספת, אלטרנטיבית ביחס לאותו תיק פרטני.

עם זאת, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות קודם שיהפוך את החריג לכלל ועל המבקש הנטל להסביר מדוע קיימת דווקא בתיק זה הצדקה לסטייה מאותו כלל.

מלכתחילה, ככל שביקש הנתבע כי יותר לו לגלות בשלב מאוחר יותר את הקלטות, היה עליו להגיש בעניין זה בקשה ברורה.

כב' השופטת גרסטל (כתוארה דאז), קבעה במסגרת בר"ע 1753/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רונן גולד (טרם פורסם):

" .. נקודת המוצא לעניין גילוי ועיון במסמכים היא גילוי מירבי שתכליתו לחתור לחקר האמת. בעל דין שטוען שיש לחרוג מן הכלל, עליו הנטל להסביר מדוע יהא זה צודק ויעיל שלא לאפשר לצד שכנגד לבדוק ביסודיות ולהתייחס בפירוט בגרסתו העובדתית אל המסמכים שמבוקש לדחות את העיון בהם. נסיבות מעין אלו הוכרו , דרך כלל, בתביעות נזיקין המתנהלות נגד חברות הביטוח, במצבים שבהם התובע, שהיה נוכח בשעת האירוע נשוא התביעה, מחזיק בתמונה העובדתית במלואה, ועל חברת הביטוח ללקט באמצעיה כל בדל של ראיה כדי להגיע לחקר האמת. במצבים כגון דא, ראוי לאפשר דחייה גילוי ראיות שיש בהן כדי להפתיע את התובע ולסתור את גרסתו העובדתית שלו"

בבואי לשקול האם קיימת הצדקה בתיק זה לאפשר לנתבע שלא לגלות את קלטת השמע, נתתי דעתי לנתונים שונים לרבות מהותה של התביעה המתנהלת בין הצדדים, תוכנה של הראייה שנתבקש גילוייה המאוחר, השלב בו מצוי ההליך, ההליכים המוקדמים שנתקיימו בין הצדדים והשלכתם של אלו על שאלת ההצדקה בגילוי מאוחר של הראיות.