בתיק זה הודה הנאשם והורשע בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977 וסעיפים 40+64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 וכן בעבירה של נסיעה לאחור לפי סעיף 45 לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה.
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, נהג הנאשם, ביום 28.7.12 בסמוך לשעה 18:00, ברכב מסחרי מסוג סיטרואן (להלן: "הרכב") בכביש ראשי בטמרה. ברכב היו מותקנים וילונות על השמשה האחורית והיו מוגפים במועד הרלבנטי לאירוע מושא כתב האישום באופן שהגבילו את טווח ראייתו של הנאשם לאחור במידה ניכרת. הנאשם נהג ברכב לאחור בד בבד כאשר מוחמד עראר (להלן: "המנוח") צעד על הכביש, בנתיב נסיעתו של הנאשם, לעבר הרכב. הנאשם נסע לאחור מרחק של כמה מטרים, לא נעזר במכוון, ופגע במנוח עם חלקו האחורי של הרכב. המנוח נפל על הכביש, נחבל באופן אנוש ופונה לבית החולים שם אובחן כסובל משבר בבסיס הגולגולת ושבר אוקסיפיטלי. הוא נותח אך הכרתו לא שבה אליו בטרם נפטר מפצעיו ב-6.8.12.
במסגרת הטיעון לעונש הוצג בפניי סרטון המתעד את האירוע, ובו נראה המנוח מגיע מימין לרכב ופוסע לאורך המכוניות החונות, באופן שהקשה על זיהויו. המאשימה הסכימה כי מדובר ברשלנות שאינה על הצד הגבוה, וכי קיים אשם תורם מצד המנוח.
לאור האמור לעיל, ולאור עברו הנקי של הנאשם, הודיעו ב"כ הצדדים על הסדר חלקי, לפיו סטתה המאשימה מעמדתה ולא עתרה לעונש מאסר "של ממש", אלא לעונש שירוצה בעבודות שירות, בלא הסכמה בין הצדדים לגבי אורך תקופת המאסר, או לגבי רכיבי הענישה האחרים.
הטיעון נשמע ביום 1.9.14 ובמסגרתו עתרה המאשימה לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. עם זאת ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם פסילה ארוכה ומשמעותית כאיזון להקלה בעונש המאסר, ובנוסף מאסר על תנאי ופסילה על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה הגיש לעיוני הסכם סולחה עם משפחתו של הנאשם ממנו עולה כי אינה מתנגדת להסדר המוצע.
הסניגור ציין את אשמו התורם של המנוח שהלך לכיוון הרכב לא על המדרכה וכי מדובר ברשלנות ברף הנמוך ביותר בעבירה בה הוא הורשע. עוד הפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם שהינו בעל רישיון הנהיגה היחיד במשפחתו ותומך בה. הנאשם נהג ברכב שאינו בבעלותו אותו קיבל מקרוב משפחה, לפיכך העובדה כי ברכב הותקנו וילונות שהגבילו את שדה הראייה, אינה באחריותו. לאור האמור לעיל עתר הסניגור להטלת מאסר למשל חודש אחד בלבד ופסילה לתקופה שמתחת למינימום הקבוע בחוק.
מדיניות הענישה של בית המשפט העליון במקרים בהם נעברה עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית היא להשית עונש מאסר בפועל בשל הפגיעה בערך העליון של קדושת החיים. במדיניות זו מערכת המשפט לוקחת חלק במאבק הבלתי מתפשר של כלל רשויות האכיפה בתופעה הרווחת של תאונות דרכים ובהטילה עונשים חמורים היא מעבירה מסר הן למי שבהתנהגותו גרם לתוצאה קטלנית והן לכלל הציבור.
הכלל הוא הטלת עונש מאסר בפועל, ורק במקרים הנדירים על דרך ריצוי בעבודות שירות. ראו לדוגמא לעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה ברע"פ 2996/13 טטיאנה ניאזוב ואחרים נ' מדינת ישראל, שם נדחו ערעוריהם של שלושה נאשמים בעבירות של גרימת מוות ברשלנות על חומרת העונש, וזאת על אף שבכל המקרים דובר באזרחים נורמטיביים, בעלי נסיבות אישיות המצדיקות לכאורה הקלה והתחשבות. עם זאת המאשימה הסכימה כאמור לסטייה מהכלל במקרה דנן, וזאת לאור רמת הרשלנות הנמוכה, עברו הנקי של השם ואשם תורם. הסכמה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון במקרים דומים, ולמשל רע"פ 4422/11 גילה טייב נ' מדינת ישראל שם אושר פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה.
מתחם הענישה המקובל בעבירות של גרימת מוות ברשלנות נע בין מאסר למשך 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות ועד 24 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 5 שנים ועד פסילה לצמיתות, וזאת לצד עונשים נלווים.
המאשימה הסכימה להקל עם הנאשם, אולם הדבר לא נעשה כחסד עימו, או לפנים משורת הדין. המאשימה מצאה כי קיימת הצדקה שלא לדרוש מאסר בפועל של ממש, וזאת לאור כלל הנסיבות. אותו שיקול המצדיק הקהל ברכיב המאסר, מצדיק הקלה אף ברכיבי ענישה אחרים. לפיכך, לא מצאתי לנכון לקבל את עמדת המאשימה כי יש להחמיר עם הנאשם ברכיב הפסילה עקב הקלה ברכיב המאסר. השיקולים לקביעת תקופת הפסילה זהים לשיקולים לקביעת תקופת המאסר, ואם התיק מצדיק הקלה ברכיב העיקרי, הוא בוודאי מצדיק אי-מיצוי הדין ברכיב האחר.
