גמ"ר 1143-01-16 מדינת ישראל נ' אנקווה - פסקדין

זוהי החלטה בטענת "אין להשיב על האשמה" אשר נטענה ע"י ההגנה בתיק זה לאחר סיום פרשת התביעה בתיק.

הטענה נטענה ע"י ההגנה בכתב ובדיון שנקבע והתקיים, גם הוסיפה ההגנה טיעונים בעל פה.

המאשימה השיבה בעל פה ובכתב.

דין הטענה להידחות.

להלן הנימוקים לכך :

ההגנה מיקדה את הטענה בשני ראשים :

האחד – התיקון שנעשה ע"י המחוקק בסעיף 21 לחוק העונשין ואי יישומו , לשיטת ההגנה, בכתב האישום שהגישה וגם הותירה המאשימה בתיק זה.

השני – אשר אותו הגדיר ב"כ הנאשמת לב ועיקר בטענת ההגנה על כי אין להשיב על האשמה – היא כי גוף הראיות שהביאה המאשימה בפני בית המשפט בפרשת התביעה איננו עולה כדי אפילו הוכחת האשמה לכאורה.

באשר לטיעון הראשון של ההגנה (העוסק כאמור בסעיף 21 לחוק העונשין ) דעתי כדעתה של המאשימה.

היסוד של נטילת סיכון בלתי סביר בידי העושה (להתרחשות התאונה או לגרימת הסכנה) הוא יסוד אשר היה קיים והצריך נטל הוכחה וזאת הן עובר לתיקון בחוק והן לאחריו.

אופן ניסוחו של הסעיף לא שינה מן המהות כיסוד הדרוש הוכחה.

אני גם שותף לעמדת המאשימה על כי ההיבט הנורמטיבי האמור ממילא מובלע באופן שבו פורטו ביטויי הרשלנות הנטענים לגבי הנאשמת כנהגת בסעיף 6 לעובדות כתב האישום בתיק זה על כל סעיפי המשנה שבו.

עוד מצאתי צדק בעמדה אשר לפיה ככל שסברה ההגנה שיש בידה טענה מקדמית לפי סעיף 149(3) ו/או סעיף 149(4) לחסד"פ , פתוחה היתה בפניה הדרך לשכנע במישורים אלה (כטענות מקדמיות), אך , כאמור, בחרה היא בטענת "אין להשיב על האשמה".