גמליאל נ' כ. מקס בע"מ

פסק דין

1.התובע טוען כי סיפק לנתבעת מוצרים וכן עובדים על בסיס יומי (ריג'יי) וזאת מאז אוגוסט 2008 ועד פברואר 2010, וכי הנתבעת נותרה חבה לו סך של 64,915 ₪.

לטענת התובע סרבה הנתבעת לשלם את החוב האמור וטענה כי חובה לתובע עומד על סך של 7,839 ₪ בלבד. התובע טוען כי גם את הסכום הזה, שהנתבעת מודה בו, לא שילמה לו הנתבעת ועל כל פנים אין יסוד לטענות הנתבעת שעל פיהן הפחיתה מסכום החוב האמור.

לפיכך, הוגשה תביעה זו על סך 64,915 ₪, סכום החוב לפי גירסת התובע.

2.הנתבעת מודה כי קיבלה מהתובע מוצרים ועובדים ואולם, לטענתה יש לדחות את התביעה.

לטענת הנתבעת עיקר החוב מקורו בחיוב בגין עובדים שאותם סיפק התובע ואולם לטענתה חייב אותה התובע בגין עובדים אלה בסכומים שחורגים מהמוסכם. לטענת הנתבעת סוכם על תשלום בסך 750 ₪ לעובד לכל יום ובנוסף תשלום של 100 ₪ בגין נסיעות, לכלל העובדים ואילו התובע חייב אותה בסכומים שונים, פעמים ב- 900 ₪ לכל יום ופעמים אף 1,000 ₪ בכל יום, והכל בניגוד למוסכם.

עוד טוענת הנתבעת כי עבור העבודות התחייבה, אמנם, לשלם בריג'יי ואולם התובע התחייב כי לצורך העבודה לא יידרשו יותר מ- 21 ימי עבודה. לפי חישוב זה היתה העבודה אמורה להסתכם בסכום של 16,450 ₪ בלבד, לפי חישוב שאותו ערכה הנתבעת על בסיס 3 עובדים ל- 7 ימי עבודה.

לטענת הנתבעת נמשכו העבודות מעבר לתקופה האמורה אך ורק משום שהתובע שלח עובדים שאינם מיומנים ונאלץ לכן לפרק את העבודה מס' פעמים עד שהשלים אותה כנדרש ואולם אין לחייב אותה בגין עלות ימי העבודה האלה שמקורם ברשלנותו של התובע.

3.התובע העיד לבדו ואילו מטעם הנתבעת העיד מנהלה מר אורי כץ.

איש מהצדדים לא מצא לנכון להביא עדים נוספים מטעמו.

4.לאחר ששמעתי את העדים, ועיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שצורפו, מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח כי העלות שסוכמה ליום עבודה, בגין כל עובד בפרוייקט ברח' שכטר בחיפה, היתה 900 ₪, ולא 750 ₪, כפי שטענה הנתבעת וכפי שסוכם בין הצדדים בפרויקטים אחרים ומוקדמים יותר.

5.גירסת התובע, באשר לאופן והמועד שבו סוכם כי החיוב בגין כל עובד שיישלח לפרויקט ברח' שכטר בחיפה, תהיה 900 ₪ ליום עבודה, לא היתה אחידה והיתה רצופה סתירות.

6.בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע, לא נטען דבר אודות האופן והמועד שבו נעשה סיכום זה, אין פרוט מול מי נעשה הסיכום, ומתי נעשה הסיכום. טענת התובע שם היא להסכמה בהתנהגות והוא טוען בהקשר זה כי בגין החיובים נשלחו לנתבעת חשבוניות ותעודות משלוח והנתבעת הגישה אותן לשלטונות המס ולא העירה כל הערה או התנגדות לסכומים הנקובים בהם.

מהתנהלות זו של הנתבעת, ולמעשה מהתנהגותה, לפיה לא התנגדה לחיובים הרשומים בחשבוניות, טען התובע כי יש להסיק שהסכימה לעלות היומית שפורטה בחשבוניות, היינו 900 ₪ לכל יום עבודה של פועל. (סעיף 9 לכתב התביעה וסעיף 12 לתצהיר התובע).

7.בעדותו שינה התובע גירסה זו וטען כי עלות העבודה ברח' שכטר נקבעה וסוכמה מראש ל- 900 ₪ ליום עבודה לאדם.

התובע נשאל בעניין זה פעמים רבות ועמד על דעתו לפיה הסיכום הזה סוכם מלכתחילה (עמ' 5 שו' 19, 27-32).

סתירה זו בין הגירסאות השונות פועלת לחובת התובע, בפרט כאשר התובע לא הביא כעד מטעמו את מר איציק וסרמן שהיה עובד הנתבעת ומולו סיכם, לטענתו, את אותה עלות. התובע טען בעדותו כי הסיכום סוכם בהתחלה מול איציק (עמ' 5 שו' 19, 22).

8.התובע טען בסיכומיו כי לא זימן את איציק וסרמן להעיד מטעמו, מאחר שאינו יודע את כתובתו וזהותו המלאה ואולם אני דוחה טענה זו.

ראשית - משום עדותו לפיה הוא מכיר את איציק והסכים להמשיך לעבוד עם הנתבעת רק כאשר אותו איציק שימש כמנהל (עמ' 6 שו' 16-20).

שנית – משום שהתובע נמנע מלבקש את זימון העד או את פרטיו, חרף העובדה שיכול היה לקבלם מהנתבעת.