פסק דין
ההתיידנות בין הצדדים, בתיק זה, עניינה בנפקותה ובפרשנותה של מערכת הסכמית, שנכרתה בחודש מרץ 2008, בהקשר לחלקת קרקע בישוב לפיד (חלקה 75 בגוש 5649), שעליה היה בנוי שלד בית מגורים (להלן: "הנכס" בהתייחס למכלול, "השלד", בהתייחס למה שהוקם ע"י ספדיה, ו- "הבית", בהתייחס למבנה המוגמר שצפוי היה כי יוקם).
חוכרת הנכס הינה הנתבעת 1, רחל, שאינה מתגוררת בישראל, ואת המו"מ והמגעים עם התובעים ניהלה בשמה אמה, הנתבעת 2, ז'קלין, עפ"י ייפוי כח נוטריוני. היא עשתה כן יחד עם בעלה, כלפון ז"ל, שנפטר לימים.
הנתבעות, שהן גם תובעות שכנגד, יכונו להלן "ספדיה".
התובעים הם בני זוג, עודד- עובד מערכת הביטחון ומיכל- מורה. בעת הרלוונטית חיפשו הם בית מגורים לרכישה בעבור המשפחה.
התובעים, שהם הנתבעים שכנגד, יכונו להלן "גלעד".
התובעים יוצגו במו"מ ובעריכת ההסכמים ע"י אביו של עודד, עו"ד יעקב גלעד, שהוא נתבע נוסף בתביעתם הנגדית של ספדיה.
הנתבע שכנגד מס' 3 יכונה להלן "עו"ד גלעד".
אין חולק כיום, על כך שכוונת הצדדים היתה להגיע לכך שבניית הבית תושלם, במימון גלעד, ולאחר שתשולם תמורה מוסכמת לספדיה, יועברו הזכויות בנכס וירשמו ע"ש גלעד.
התייחסותם של הצדדים, הן בכתבי הטענות והן בעדויות בביהמ"ש, למערך ההסכמי שנועד להגיע לתכלית דנן, רצופה, על ציר הזמן, בשינויים והתפתחויות, לרבות טענות הדדיות על שינוי חזית והצגת טיעון עובדתי חלופי ואף סותר, וזאת, בשל רצון הכל "להלך בין הטיפות" ולהימנע מ"לקרוא לילד בשמו". התנהלות הצדדים ברוח זו, הביאה לסרבול ולקושי, לעיתים, בפיענוח העובדות לאשורן, ובגזירת אומד דעתם האמיתי של הצדדים בשחזור לאחור.
התנהלות זו - סיבתה בחשש, שמא הצגה מלאה וברורה של ההתרחשות, ושלא באמצעות "מכבסת מילים", תצביע על היות העסקה, או חלק מהמערך ההסכמי לעיגונה, בבחינת הסכם בלתי חוקי או פיקטיבי - למראית עין.
לפי שביהמ"ש, כמובן, פטור מייפוי המציאות והלבשתה באריג מעודן, מעין זה, יוצגו הדברים בהמשך פסה"ד זה, כנגזר מהממצאים שהגעתי אליהם, מהתרשמותי הברורה שהתגבשה ממכלול החומר והעדים, ומהמסקנות שמצאתי להסיק מאלה. משמע - אין באלה, בהכרח, לשקף אימוץ של גישה דווקנית של צד זה או אחר במשפט, או אף של שניהם, מקום שמסיבות טקטיות, וברוח האמור, מצאו לנכון להסכים, או לא לחלוק, כפלוגתא במשפט, על נקודה מסוימת.
בידי לקבוע, ללא היסוס, שהמערך ההסכמי נועד להוציא אל הפועל כוונה משותפת לבצע עסקת מכר הקרקע והשלד מספדיה לגלעד, תוך שספדיה לא יצטרכו לשאת במס השבח שעסקת מכירת השלד "נטו" עלולה היתה להתחייב בו. ככל שגלעד היו אמורים ליהנות מגיבוש מתווה פתלתל ולא שגרתי של העסקה, במישור הקטנת חבות מס רכישה, למשל,הרי- שיקול זה היה שולי ובוודאי לא עמד בליבת הרציונל לעיגון ההסכמות כפי שנעשתה.
רצונם של ספדיה להמנע מתשלום מס שבח היה מובנה כרכיב מרכזי אל תוך הסכמתם להתקשר, מלכתחילה, עם גלעד לעניין מכירת הנכס, משום ש"נכוו" בעסקת מכר קודמת של שלד אחר באותו יישוב, שם נאלצו לשאת במלוא המס המתחייב, וזאת- אך משום שמדובר היה בבית שטרם ניתן בעבורו טופס 4, והיה במצב שלד בלבד. אין חולק שהשלמת הבניה במובן השגת טופס 4, הינה "קו פרשת המים" שלאחר חצייתו יכולים היו ספדיה ליהנות מפטור ממס.
המערך ההסכמי שעליו מדובר מורכב מהמסמכים הבאים:
הסכם מיום 1.3.08, שכותרתו "הסכם" וחתומים עליו ז'קלין, מטעם ספדיה, ועודד מטעם גלעד, והוא מגדיר את הצדדים לו, בהתאמה, בשם "המזמין" ו- "הקבלן".
מדובר בהסכם למראית עין, ברובו המוחלט, והוא נועד לאפשר מצג של המשך הקמת הבית על החלקה, בלא שנעשתה מכירה או התחייבות להעברת זכויות, ולדחות מועד כריתתו הנחזה של הסכם המכר, שהוא ארוע המס הרלוונטי למס שבח, למועד מאוחר שבו ספדיה יוכלו ליהנות מפטור הימנו, באשר הבית כבר יהיה גמור.
הסכם הקבלנות, למראית עין, להשלמת הבניה, יכונה "הסכם הקבלן".
כתב כוונות, המורכב מ- 2 מסמכים שבכותרתם נכתב "לשמירה בנאמנות". הראשון - מכונה בכותרתו "לכל מען דבעי" (כך!), והוא מעגן התחייבות ספדיה למכור הנכס, לאחר השלמת הבניה, לגלעד, בתנאים הנקובים בו. והשני - התחייבות גלעד לרכוש הנכס מספדיה כאמור. המסמכים אינם נושאים תאריך, אך ברור שנחתמו בד בבד או בסמוך עם הסכם הקבלן.
מדובר, לכל דבר ועניין, ב"חוזה מגירה", שנועד להיות מוסתר מצדדים שלישיים עד סיום העסקה וכריתת חוזה פורמאלי וגלוי, בהתאם לנוסחת קשר הנקובה בו, כאשר בבוא היום ידווח החוזה הפורמאלי בלבד לרשויות.