גז אלאסדקאא' בע"מ ואח' נ' ליסקאר רם בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשה לדחיית תביעה על הסף בשל חוסר סמכות מקומית.

המבקשים טוענים כי על פי ההסכמים שבין הצדדים, שעליהם מבססים המשיבים את תביעתם, נתונה הסמכות המקומית לבית המשפט בחיפה.

לטענת המשיבים קנה בית משפט זה סמכות לדון בתביעה בשל מענה של הנתבעת 3, בבעתיים, ומשום שתנית השיפוט שנקבעה בהסכמים הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה הנני מורה על העברת התביעה לבית המשפט בחיפה, המקום אותו קבעו הצדדים כמקום השיפוט המוסכם לדון בסכסוכים שביניהם.

המשיבים מפנים לרע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ו-27 אח', פ"ד נז(4), 473 , 477-478 (2003), שם מצאנו את הדברים כדלקמן:"כדי להכריע בשאלה האם המדובר בתנייה מקפחת, יש להידרש לתכלית המונחת בבסיסם של כללי הסמכות המקומית, על רקע שינוי העתים. כללי הסמכות המקומית מחלקים את התובענות בין בתי המשפט של אותה ערכאה שלה נתונה הסמכות העניינית. בניגוד לסמכות העניינית, אין הסמכות המקומית נתפסת כמצויה בליבה של סמכות השפיטה. על כן הותר לבעלי הדין להגיע להסכמה באשר לה והסכמה זו מקנה סמכות מקומית לבית משפט הנעדר סמכות כזו. היחס השונה אל שתי הסמכויות הוא פועל יוצא של התכלית השונה שביסודן. הסמכות העניינית נתפסת כסמכות מרכזית בשל הנחת קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה. לא כך בכל הנוגע לסמכות המקומית. הכללים בעניין סמכות זו האחרונה נועדו לשרת שתי מטרות: ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר, וקידום נוחות הדיון. המטרה הראשונה חשובה פחות לענייננו, שכן אין היא קשורה בקידום עניינם של הצדדים, כי אם בקידום אינטרס של המערכת עצמה. אומר לפיכך רק כי ספק בליבי עד כמה אכן מועילים כללי הסמכות המקומית להגשמת המטרה של חלוקה יעילה של התיקים בין בתי המשפט. יתכן כי כוחות השוק עצמם יכולים להגשים תכלית זו טוב יותר. המטרה הרלוונטית לענייננו, היא כאמור קידום נוחות הדיון. ההנחה היא כי עדיף לקיים את הדיון בבית המשפט שלו הזיקות הגיאוגרפיות הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה, שכן אז ייקל על הבאת העדים והראיות בפני בית המשפט, ותקודם נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, מקובלת העמדה לפיה הסמכות המקומית נקבעה בתקנות כדי לשרת את נוחיות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (ושאר המקומות שיש להם נגיעה בעניין) (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) .7. כיום, רבים המפקפקים בעצם תועלתה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים הקצרים בין הערים השונות במדינה, ויהיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם גדולים. בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן בו אנו חיים, יקשה לקבל את ההנחה כאילו קיום הדיון בבית משפט המצוי במחוז מסויים, ולא אחר, חיוני להבטחת נוחות הצדדים. לפיכך, נדמה לעיתים כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בית משפט שהחל לדון בו אל משנהו שבמחוז שיפוט אחר, נעדרות הצדקה מהותית. כזו היא דעתו של הד"ר ש' לוין, הרואה בטיעונים בדבר הסמכות המקומית את "אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשווא זמן שיפוטי יקר" (ש' לוין מהות הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 96). .....מקום בו דן בית משפט זה במקרים בהם הוכח קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תנייה זו גוברת על שיקולי הנוחות. על פי ההלכה, רק שיקולים "בעלי משקל מכריע" יניאו את בית המשפט מלכבד תניית שיפוט (ראו: בש"א 57/98 דליה אתר נ' בנק ירושלים בע"מ, פ"ד נב(484-485 ,481 (3, בש"א 14/99 ועקנין נ' אררט [לא פורסם, ניתן ביום 8.2.99]). לא כל אי-נוחיות, הנגרמת לבעלי הדין, תצדיק את העברת הדיון מבית-משפט במחוז עליו הוסכם בחוזה בין הצדדים, לבית משפט במחוז אחר - כדברי הנשיא י' כהן בב"ש 422/81 יוסף רובין ובניו, חברה לבנין בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לו (640-641 ,639 (4. כבר באותו מקרה, קבע הנשיא כי "אי הנוחיות הקשורה בנסיעה מירושלים לתל אביב איננה קשה במיוחד בתנאי התחבורה שלנו", ולכן לא ראה בה עילה להתעלמות מתניית השיפוט. תוקפם של דברים אלה רק גובר כיום, בחלוף יותר מעשרים שנים של התקדמות טכנולוגית מואצת, והם יפים גם לנסיעה מבאר שבע לתל אביב, ולמרחק בו אנו עוסקים. בענייננו, מבקשים המשיבים שנתעלם מתניית השיפוט כיוון שהיא, לשיטתם, תנייה מקפחת - ולא היא. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 9)4) לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עימם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם כפי שהובהר כבר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח משמעותי. כבר נקבע, מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק, בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(527 ,464 (2, כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון". ובזמן נתון זה, יקשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין בבית משפט שבמחוז מסויים, משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". אין לפיכך לקבל את גישת בית המשפט קמא לפיה על המבחן אשר יש להפעילו עת עומדים על סבירותה של תניית שיפוט, להיות מבחן גמיש - התלוי בתחושתם הסובייקטיבית של המשיבים. ממילא אין לאמץ את מבחנו של בית המשפט המחוזי, את מבחן "אי ההכבדה". יתרה מכך, אפילו הייתי מקבל ומפעיל מבחן זה, מסופק אני אם הייתי רואה בתנייה שבפנינו תנייה בלתי סבירה, שיש בה משום הכבדה. באותה מידה אין לאמץ גם את המבחן האחר אותו הזכיר בית המשפט קמא, לאמור, מבחן מידת ההתנייה על החלופות שבתקנה 3 לתקנות. לפי מבחן זה תנייה בלתי סבירה היא תנייה שמגבילה את זכות התביעה של הלקוח למחוז שיפוט אחד בלבד מבין כמה חלופות שעומדות היו לו, מכוח התקנות, אלמלא התנייה (ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחדים (תשנ"ד) 101-100). מבחן זה המייחס חשיבות מופלגת לזיקות שבחוק, אינו יכול לשמש מבחן מכריע, כי אם יש לראות בו אחת מאמות המידה הצריכות בחינה. 9. משנפלו המבחנים הללו, שב ועולה המבחן אותו דחה בית המשפט קמא, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה הוצע על ידי כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז) י' טירקל, בבר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד נ' יהודית, פ"מ תשן (3) 133. מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא, כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על מנת לפסול תנייה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו, מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התנייה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים, אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר-שבע לתל-אביב תרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו. למותר לציין, כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל. נהפוך הוא, המשיבים עצמם, כך נראה, בחרו להיות מיוצגים דווקא על ידי עורכי דין שמקום מושבם בתל-אביב. ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב בו מקום התדיינות כלשהו בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה, ואולם אין לפסול מראש את האפשרות שאכן עשוי להתקיים מצב שכזה במקרים חריגים".

הרחבתי בציטוט פסה"ד דלעיל, שכן כל שנאמר שם יפה לעניינינו.

כאן, מענם של הנתבעים 1,2 הוא חיפה. באשר לנתבעת 3, ידוע כי לחברות הביטוח סניפים בכל רחבי הארץ. בין כך ובין כך, הנני קובעת כי תניית השיפוט המוסכמת גוברת, והנני מורה על העברת התביעה לבית משפט השלום בחיפה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז אדר א תשע"א, 20 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.