השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 42376-05-11, שניתן על-ידי כב' השופטים: ש' דותן; ש' שוחט; וד"ר ד' אבניאלי.
2. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של אינוס תוך ניצול ליקוי שכלי ונפשי, לפי סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וביום 28.11.2012 הושתו עליו העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, מיום 16.5.2011 ועד יום 28.6.2011; 12 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירה המנויה בסימן ה' פרק י' לחוק העונשין, או ניסיון לעבור עבירה כאמור; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בשיעור של 25,000 ש"ח.
המערער אינו משלים עם עונש המאסר שהושת עליו, ומכאן הערעור.
עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער
3. בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, נטען כי במהלך חודש אפריל 2011 הכיר המערער את א.א., ילידת 1988 "הסובלת מפיגור שכלי קל, פסיכוזה ובעיות אשיות" (להלן: המתלוננת).
ביום 5.5.2011 בסמוך לשעה 23:00, נפגשו המערער והמתלוננת ליד בית בעיר פתח תקווה, בו התארחה המתלוננת. כפי שנטען בכתב האישום, עלתה המתלוננת לרכבו של המערער והוא נסע לשטח פתוח בתחום העיר אור יהודה. המערער הוביל את המתלוננת אל מיטה "שהיתה במקום" ואמר לה כי ברצונו לקיים עמה יחסי מין. מכתב האישום עולה, כי המתלוננת, "שנוכח ליקויה השכלי והנפשי" חששה כי המערער יותירה לבדה בשטח, נעתרה למערער. המערער השכיב את המתלוננת על המיטה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לפורקן מיני. בהמשך, החדיר המערער, פעם נוספת, את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, והגיע שוב לפורקן מיני.
כנטען בכתב האישום, במעשיו אלה, "בעל [המערער] את המתלוננת תוך ניצול מצבה הנפשי והיותה לקויה בשכלה, באופן שלא היתה הסכמתה לבעילה, הסכמה חופשית".
גזר דינו של בית משפט קמא
4. כאמור, המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ובמסגרת הטיעונים לעונש הוגשו לבית משפט קמא מספר חוות דעת פסיכולוגיות בעניינו של המערער. מחוות דעתם של ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני מומחה, ושל הגב' דנה קייזר, פסיכולוגית יישומית, מיום 19.9.2012, עולה כי המערער הינו בעל יכולות קוגניטיביות נמוכות מהממוצע. הוא אינו משתלב חברתית במסגרות חינוכיות ולאורך השנים היה המערער קורבן להתעללות מתמשכת מצד בני כיתתו, ועקב מצבו הוא לא גויס לצה"ל. רמת האינטליגנציה של המערער הינה על הצד הנמוך, וצוין בחוות הדעת כי יכולתו של המערער "להעריך את המקובל במצבים חברתיים עלולה להיות מוגבלת למדיי". בסיכום חוות הדעת נאמר כי, המערער הוא "בעל רמה קוגנטיבית נמוכה, מיומנויות חברתיות וזוגיות דלות, בורות בכל הקשור למין ואינטימיות, דימוי עצמי נמוך ויכולת פירוש מצבים חברתיים באופן מוגבל". לאור זאת, הומלץ לשלב את המערער בטיפול מיני חינוכי לבעלי צרכים מיוחדים, וכן לשלבו מחדש בשוק העבודה.
הוגשה גם חוות דעת מטעמה של הגב' יונה רימוני, מטפלת בתחום החברתי-מיני, אשר טיפלה במערער ובמשפחתו מאז חודש אפריל 2012. הגב' רימוני התרשמה כי למערער "קושי בסיסי להפעיל שיקול דעת במצבי מצוקה ולחץ, כמו בערב האירוע, כאשר הבין שהסתבך". המערער טרם הכיר "הכרה מלאה" בכך כי הוא ביצע עבירה וטרם הפנים את חומרת מעשיו והשפעתם על המתלוננת. לגישת הגב' רימוני, נראה כי, כיום, "מבין [המערער] את הפסול במעשיו, אך ככל שקרב הדיון בעניינו, הוא מתקשה להשלים עם מה שעשה, מבטא כעס על עצמו ורגש אשמה בין היתר על מה שגרם למשפחתו ולעצמו. בשל מצבים אלה, נדרשת עבודה טיפולית אשר עשויה לעזור לו לקבל את משמעות המעשה שעשה". הומלץ להמשיך בטיפול שיקומי במערער, שכן "אנו נמצאים על סף תחילתה של הבנה כי עשה טעות וכי הדרך לשיקום עוברת דרך הבנה זאת ודרך תשלום מחיר".
5. לבית משפט קמא הוגש גם תסקיר קורבן עבירה, ממנו עולה כי מדובר במתלוננת כבת 23, רווקה, השוהה בהוסטל שיקומי. המתלוננת סובלת מפיגור התפתחותי, מקוגניציה ירודה, מבעיות למידה קשות, בוחן המציאות והשיפוט לקויים, ובנוסף קיימות אצלה בעיות רגשיות, נפשיות והתנהגותיות. סיפור חייה של המתלוננת עגום ביותר, אמה נפטרה בהיותה תינוקת ואביה נטש אותה ואת אחותה. היא סובלת מחרדות נטישה וחוויות דחייה קשות, והיא חשה בדידות וחוסר שייכות למסגרת בה היא שוהה. המתלוננת כמהה למצוא בן זוג, להינשא ולהקים משפחה, והיא האמינה כי למערער יש כוונות רציניות כלפיה, אך הוא ניצל את אמונה כדי לספק את צרכיו המיניים, ולאחר מכן השליכה מעליו. נאמר בתסקיר כי המתלוננת חשה "מרומה, נבגדת, מושפלת וזועמת", והיא דרשה כי המערער ייענש באורח משמעותי. ועוד צוין בתסקיר, כי המתלוננת זקוקה להכרה חברתית בפגיעה שנגרמה לה.
6. בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בית משפט קמא כי למרות ניסיונו של בא כוח המערער להציג את המפגש בין שולחו למתלוננת "כמפגש בין שני אנשים מוגבלים ופגועים, כל אחד בדרכו", אין ספק, על-פי מבחן התוצאה, כי "ביחסי הכוחות בין [המערער] והמתלוננת היתה ידו של [המערער] על העליונה וגם הוא (למרות מגבלותיו) חש בחולשתה של המתלוננת וניצל את כמיהתה לזוגיות". עם זאת, ציין בית משפט קמא כי המערער הודה באשמה, כאשר הודאה זו "מצביעה על הפנמת החומרה שבמעשיו ועל חרטתו". כמו כן, קבע בית משפט קמא כי יש לעודד את המערער בהליכי שיקומו, וליתן משקל לקולה לנכונותו להתמיד בפגישות עם הגורמים המטפלים בבעיותיו המיניות. עוד ציין בית משפט קמא, כי מסוכנותו המינית של המערער הוערכה כנמוכה-בינונית, וקיים סיכוי טוב להפחית רמת מסוכנות זו, "בהינתן טיפול הולם".
לגישת בית המשפט, יכולותיו הקוגניטיביות של המערער בצד סיכויי שיקומו, מהווים "טעם מיוחד", שלא להשית עליו את עונש המינימום הקבוע בחוק, היינו רבע מהעונש המירבי שנקבע לצד העבירה בה הורשע המערער, עונש העומד על 16 שנות מאסר. עם זאת, סבר בית משפט קמא כי, לנוכח חומרת מעשיו של המערער והנזק שגרם למתלוננת, אין להמנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המערער, והחליט להשית עליו את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל.
יצוין, כי ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער עוכב, בהסכמת המשיבה, עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידו.
תסקירים וחוות דעת שהוגשו לקראת הדיון בערעור
7. טרם הדיון בערעורו של המערער, הוגשו לעיוננו שלושה מסמכים אודות המערער, כמפורט להלן: חוות דעת עדכנית, מיום 20.3.2013, שעניינה הערכת מסוכנותו המינית של המערער; חוות דעת, מיום 16.3.2013, הכוללת סיכום מפגשים טיפוליים עם המערער בתחום המיני-חברתי; ותסקיר מטעם שירות המבחן למבוגרים, מיום 9.9.2013.
בחוות הדעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות, צוין כי המערער שיתף פעולה באופן חלקי בלבד בבדיקתו, בלט רצונו של המערער לרצות את הבודקת ולמסור תשובות, שהוא חשב כי הן "נכונות" מבחינתו. הוא תיאר את העבירה שביצע באופן מינימאלי, "תוך נטייה לחזור ולדקלם". המערער ציין כי הכיר את המתלוננת באמצעות האינטרנט ולא ידע כי היא סובלת מבעיה נפשית ומפיגור כלשהו. הוא ווידא, לדבריו, את גילה וקבע להפגש עמה, כאשר רק במפגש השלישי הוא ביצע את עבירת המין. המערער ידע כי המתלוננת מתגוררת בהוסטל, אך לדבריו הוא "לא ברר לעומק מה זה הוסטל". המערער אישר כי כבר במפגש הראשון עם המתלוננת, היא אמרה לו כי היא מחפשת קשר רציני, ובתגובה, אמר לה המערער כי אף הוא מבקש "בעקרון" קשר רציני. לדבריו, הוא חיפש "משהו רציני" עם המתלוננת, ולטענתו, כבר במפגש השני ביקשה המתלוננת חיבוק, ואף אמרה לו כי היא רוצה לשכב עימו, אך הוא דחה אותה, באומרו "לא היום". המערער אישר כי את המפגש השלישי הוא תכנן לפרטיו, ואף אמר למתלוננת כי הוא מעוניין להפגישה עם הוריו, הגם שלא התכוון לעשות כן. חרף זאת, הוביל המערער את המתלוננת לשטח פתוח באור יהודה, בהכירו את המקום מטיוליו באופנים וביודעו כי מצויה שם "זולה" עם מיטה. בהתייחסו לכך, אמר המערער לבודקת כי "כעיקרון לא הייתי בסדר... לא יודע מה עבר לי בראש... אני חושב שמרוב שלא יצרתי קשר עם בחורה, במקום לקחת להורים לקחתי למקום בשטח, מקום לא ראוי...". צוין בחוות הדעת, בהקשר לדבריו אלו של המערער, כי הם "נשמעו מדוקלמים". לטענתו של המערער, הוא ביקש לשוחח עם המתלוננת ולאחר מכן להציגה בפני הוריו. ברם, המתלוננת עצמה התעקשה, לטענתו, לקיים עמו יחסי מין ואף הסירה את בגדיה, למרות שהוא חזר ואמר לה, כי אינו מעוניין בכך, שכן "אנחנו לא מכירים היטב ובתוך 3 פגישות את כבר רוצה". המתלוננת סירבה להתלבש, כך לטענת המערער, והיא חשבה, לדבריו, כי הוא רוצה להיפרד ממנה "ואז קיימנו יחסי מין".
נאמר בחוות הדעת, כי גרסתו זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב האישום, בו הודה המערער, והוא אף הכחיש כי קיים פעמיים יחסי מין עם המתלוננת. לטענתו, הוא הניח על איבר מינו קונדום שנקרע, ואפשר שהנחת קונדום נוסף גרמה למתלוננת לחשוב כי מדובר בשתי בעילות ולא באחת. בהקשר לעניין אחרון זה, צוין בחוות הדעת כי העובדה שהמערער הצטייד באמצעי מניעה, מעידה על תכנון מוקדם מצידו לקיים יחסי מין עם המתלוננת.