1. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של נהיגה בשכרות כאשר בנשיפתו למכשיר הינשוף נתגלה ריכוז של 385 מ"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף - מעל לריכוז המקסימאלי המותר בחוק. לחובת הנאשם 6 הרשעות קודמות משנת 2004 לרבות תאונת דרכים משנת 2005 .
טיעוני הצדדים לעונש
1. ב"כ המאשימה ביקשה לפסול רישיונו
לשלוש שנים, וכן להשית פסילה על תנאי וקנס. המאשימה לא תמכה דרישתה בגזרי דין המלמדים על העונש המקובל. מעיון בגזרי דין שונים שניתנו בתקופה האחרונה אני למדה כי הדרישה העונשית לשלוש שנות פסילה מהווה גבול עליון - לגבי מי שהורשע בשכרות גבוהה בפעם הראשונה ראה למשל
עפ"ת (ים) 35002-03-11
מדינת ישראל נ' גילאני (מיום 20/9/11) שכרות של 910 מ"ג ובנוסף עבר תעבורתי מכביד. כב' הש' אמנון כהן קיבל ערעור המאשימה על קלות העונש והאריך הפסילה לשלוש שנים.
2.
3.
4. ב"כ הנאשם ביקש להשית על נאשם זה עונש פסילה של
חודשים ספורים, לטענתו זה מתחם הענישה המתאים למי שנהג בשכרות כמו הנאשם.
הסנגור לא הציג אסמכתאות לכך שעונש הפסילה המקובל למי שהורשע בשכרות (בניגוד
אולי למי שהורשע בנהיגה תחת השפעת אלכוהול) הוא חודשים ספורים, ונוכח עונש המינימום הקבוע בחוק - שנתיים ימים, הרי שטענה זו אין לה על מה לסמוך. משהבעתי תמיהה בפני הסנגור, הלה השיב כי הוא מכליל במתחם הענישה הסדרי טיעון ועל בית המשפט להתחשב בעונש הנגזר בהסדרי טיעון מאושרים כעונש שיש להחיל גם על מי שהורשע לאחר ניהול הוכחות.
5. מעבר לעובדה כי לא הוכחה הטענה שבהסדרי טיעון, הפסילה הממוצעת המושתת על מי שנהג בשכרות היא חודשים ספורים, הטענה כי הסדרי טיעון משקפים את הענישה ההולמת, אינה סבירה בהיותה מנוגדת למהותה של עסקת הטיעון, בה הנאשם מודה, בעבירה המקורית או בעבירה מופחתת, ובתמורה נגזר עליו עונש קל יותר מזה שעלול לקבל אם יכפור ויורשע. תמיד יהיה קיים פער בין העונש בהסדר הטיעון לבין זה ההולם את העבירה, שאם לא כן, מדוע שנאשם יסכים להודות במסגרת עסקת טיעון?! לעתים מדובר בפער קטן המביא לידי ביטוי רק את החיסכון בזמן שיפוטי ולעתים הפער גדול יותר, בשל כשלים ראייתיים אשר מקטינים את הסיכויים להרשיע הנאשם, על אף שביצע העבירה. (ההנחה כמובן שמדובר בנאשם שביצע עבירה והודאתו הודאת אמת).
6. לא זו אף זו, המאשימה אינה נדרשת לנמק ב"נימוקים מיוחדים" עת היא מגיעה להסדר טיעון ובו עונש המופחת מעונש המינימום שנקבע בחוק (בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי אינטרס הציבור נשמר על ידי המאשימה) לא כך בית המשפט.
המחוקק מורה לו בסעיף 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 לפסול נאשם שהורשע בנהיגה בשכרות לפחות לשנתיים, אולם
"רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר" .
האם התקיימו במקרה זה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות פסילה קצרה יותר?
7. התשובה לכך על פי הפסיקה שלילית. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין
ב
רע"פ 6443/12
שאול לידסקי נ' מדינת ישראל(מיום 9/9/12):
"
נסיבות מיוחדות אין משמען חיים נורמטיביים גרידא
, דבר שמצופה מכל אדם, אלא מעבר לכך. כמובן ככל שהמדובר בעבריין שכרות או תעבורה בכלל השב על עבירותיו,
ניתן אף, במקרים המתאימים, להוסיף על פסילת המינימום, שהמחוקק ראה כרף ה"רגיל" לענישה; אך מכל מקום בכל האהדה לאדם ללא עבר פלילי ולחייל, האהדה הגדולה יותר היא לציבור באי הכביש, נהגים והולכי רגל, שלא ייפגעו חלילה מנהיגתו של מי שאדי האלכוהול בגופו, ושיקול דעתו עלול להיות פגום, ופסילת המינימום תחול.
אוכל להעלות על הדעת נסיבות מיוחדות, שהמחוקק התיר בהן הקלה, במקרה של נהג ותיק ללא הרשעות, שרמת השכרות שנמצאה בו היתה נמוכה וחרגה במעט מרמת האלכוהול המותרת, ובהתקיים צורך הומניטרי דוחק להסעת בן משפחה חולה.
הצטברות מעין זו - בלא שאמצה, כמובן - עשויה לגבש "נסיבות מיוחדות". משמעות הדברים, כל עוד לא שינה המחוקק עמדתו (גם בהינתן הצעת החוק הנזכרת), כי הפחתה בעונש הפסילה תהיה במשורה שבמשורה, שכן בתי המשפט מצווים, על ידי המחוקק - הוא ולא אחר - לתת ידם למאבק בשכרות בכבישים, כך שיידע השיכור (ויידעו סובביו) כי עליו להימנע מנהיגה, ואם לא יימנע, ימנענו בית המשפט"
ראה גם פסקי דין קודמים בזמן לפסק הדין הנ"ל:
רע"פ 5613/09 אסרף (ניתן ביום 14/7/09 מפי כב' השופט אדמונד לוי) וכן
עפ"ת
11553-04 איציק רחמים שנדון יחד עם
עפ
"
ת
18398-04-11
גוטשל יהודה- שם נדונה השאלה האם ניתן להמיר חלק מעונש המינימום לעונש פסילה על תנאי והתשובה לכך הייתה שלילית, תוך התייחסות לעונשי מינימום ולמטרת הענישה במקרי שכרות.
נסיבותיו של הנאשם
8. הנאשם במקרה הנוכחי הוא בחור צעיר נורמאטיבי, עובד בתחום ההסעדה (קייטרינג) ועל כן שלילת רישיונו תפגע בו פחות באופן יחסי מנאשמים שהנהיגה היא היא פרנסתם, שכן יוכל להיעזר בנהיגת אחר, הנאשם לשמחתנו אדם צעיר ובריא ולכן שלילת רישיונו תפגע בו פחות מנאשמים מבוגרים הסובלים מנכות או מחלה כלשהי. במצב דברים זה לא מתקיימות בו נסיבות מיוחדות המאפשרות הפחתת הפסילה לתקופה הקצרה משנתיים. נהפוך הוא, במקרה של הנאשם השאלה שנשאלת היא האם יש מקום להשית עליו עונש פסילה
ארוך משנתיים, כדרישת המאשימה או בדומה לה.
9. הסנגור טען כי אין לזקוף לחובתו של הנאשם את העובדה שבחר לנהל הוכחות, וכי ברור כי לולא היה מנהל הוכחות ומודה בהזדמנות הראשונה כי אז היה נגזר עונשו לשנתיים ולא שלוש שנים כפי שמבקשת המאשימה. לטענה זו אשיב ואומר כי ראשית, לא ידועה לי עמדת המאשימה כלפי נאשם
זה בטרם כפר בעובדות, שנית, זכותו של נאשם לנהל הליך משפטי, אולם בעשותו כן ולאחר שהורשע, אין הוא יכול ליהנות מ
הקלות להן זוכה נאשם שבחר לחסוך זמן שיפוטי יקר, לרבות זמנם של עדים העוסקים בעבודה ציבורית (שוטרים).
10.עונש הפסילה המינימאלי שמור למי שעברו התעבורתי אינו מכביד והודה בהזדמנות ראשונה, למי שריכוז השכרות שלו קרוב מאוד לרף האכיפה המינימאלי (290 מ"ג - לאחר
פרשת עוזרי), או למי שקיימות בעניינו נסיבות אישיות מיוחדות שאינן עולות כדי חריגה מעונש המינימום אך מצדיקות שלא להוסיף על התקופה המינימאלית.
11.עברו התעבורתי של הנאשם אינו מכביד אולם הריכוז שנמצא אצל הנאשם הוא 385 מ"ג - ולכן באופן יחסי יש להחמיר עמו במעט מעל לעונש המינימאלי.
ראה דברי כב' השופט אמנון כהן ב
עפ"ת 51812-07-11
מדינת ישראל נ' נסים מנחם (ניתן ביום 11/10/11).