1. הנאשמים, בני זוג ילידי השנים 1952 ו-1953 (בהתאמה), הורשעו ביום 29.2.12 בעבירות של החזקה בתנאי עבדות (לפי סעיף 375א' לחוק העונשין) ועיכוב דרכון (לפי סעיף 376א' לחוק העונשין).
הכרעת הדין בה הורשעו הנאשמים הינה תקדימית באופייה, שכן קודם לכן לא ניתן בישראל פסק דין שהרשיע בעבירה של החזקה בתנאי עבדות, שהינה עבירה חדשה יחסית בספר החוקים הישראלי.
2. בהכרעת הדין נקבע כי הנאשמים העסיקו את המתלוננת, מרי אן פאויג, אזרחית הפיליפינים ילידת שנת 1987, לצרכי עבודות בית בדירתם, תוך שהם מונעים ממנה לצאת באופן חופשי מדירתם, וזאת לפרק זמן ממושך ביותר של שנה ועשרה חודשים, החל מהגעתה לישראל בחודש נובמבר 2007 ועד שהצליחה להימלט מהבית בחודש ספטמבר 2009. נקבע כי הנאשמים מנעו מהמתלוננת לקבל יום חופש שבועי או ימי חופש אחרים, ולא אפשרו לה לצאת מביתם באופן עצמאי. מניעת יציאתה של המתלוננת מהבית לא נעשתה בצורה של איסור מפורש, אלא בדרך של הפניית איומים, אזהרות, התחמקויות ותירוצים, במיוחד מצד הנאשמת, בכל פעם שהמתלוננת פנתה אליה וביקשה לצאת לבדה בצורה חופשית. צעד משמעותי נוסף בו נקטו הנאשמים לצורך השגת מטרה זו היה עיכוב דרכונה של המתלוננת, שהוחזק על ידם ולא הושב למתלוננת, על אף פניותיה בעניין. בכל הפעמים בהן יצאה המתלוננת מהבית, היה זה בליווי צמוד של אחד מבני משפחת הנאשמים, או במהלך גיחות קצרצרות לצורך ביצוע מטלות כגון קנייה במכולת השכונתית או זריקת האשפה.
בהכרעת הדין נקבע כי תנאי המחיה שסופקו למתלוננת בבית הנאשמים היו ירודים למדי, שכן היא שוכנה במשך כל התקופה בחדרון מקלחת ושירותים, לתוכו הוכנסה גם מיטה. כן נקבע כי הנאשמים שילמו למתלוננת משכורת בסכום שלא עלה על 150 דולרים לחודש (היה זה סכום המשכורת החודשית שננקב בחוזה העבודה עליו חתמה המתלוננת בסוכנות מנפאואר בעיר עמאן שבירדן, שם נפגשה לראשונה עם הנאשמים מייד לאחר שהגיעה מהפיליפינים), וזו הועברה על ידי הנאשם בהעברות בנקאיות למשפחתה של המתלוננת בפיליפינים, מדי פעם בפעם, בהתאם לבקשתה.
לצד זאת נקבע בהכרעת הדין כי מלבד מניעת יציאתה החופשית של המתלוננת מהבית, התייחסו אליה הנאשמים בצורה הוגנת בסך הכול: היא לא הושפלה על ידם, לא בוזתה או הועבדה בפרך, לא נעשה נגדה שימוש באלימות מילולית או פיזית, ולמעשה היחסים בינה לבין הנאשמים היו יחסים קורקטיים בין מעסיק לעובד. הנאשמים סיפקו למתלוננת טיפול רפואי כאשר נזקקה לכך, ובמהלך כל התקופה קנו עבורה מוצרי מזון מיוחדים שביקשה, וכן מתנות כגון בגדים ומוצרי קוסמטיקה, מיוזמתם שלהם. נקבע כי העבודות העיקריות בהן הועסקה המתלוננת לא היו מפרכות מבחינה פיזית, וכללו בעיקר ניקיון יומיומי של הדירה וכן טיפול בנכדיהם של הנאשמים. למתלוננת לא ניתנו הפסקות מסודרות במהלך יום העבודה, שהיה ארוך מהמותר ונמשך משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות, אך עם זאת התאפשר לה להשתמש בטלפון הנייד שלה במהלך שעות העבודה לצורך ניהול שיחות קצרות ושליחת מסרונים, וככלל אין לומר כי הפיקוח עליה בתוך הבית היה הדוק ונוקשה. בהקשר זה נקבע גם כי למתלוננת ניתן מפתח לחדרון שהוקצה לה, שבתוכו היא יכלה ליהנות ממידה של פרטיות. כמו כן נקבע כי במהלך כל התקופה שוחחה המתלוננת בטלפון עם בני משפחתה בפיליפינים וכן עם עובדים פיליפינים אחרים (אם כי מלבד חברה פיליפינית אחת, לא נוצר בפועל קשר בין המתלוננת לבין עובדים אחרים, שכן נמנעה ממנה האפשרות לצאת באופן חופשי מהבית ולהכיר אנשים אחרים). הנאשמים לא מנעו מהמתלוננת לקיים קשרים טלפוניים אלו, ובמידה לא מבוטלת אף סייעו לקיימם באמצעות קניית כרטיסי החיוג לטלפון הנייד שלהם נזקקה המתלוננת.
ביום 6.9.09 נמלטה המתלוננת מביתם של הנאשמים בסיוען של שתי עובדות פיליפיניות אחרות, שהביאו אותה אל סניף עמותת "קו לעובד", משם הופנתה למשטרה והגישה תלונה כנגד הנאשמים.
3. בהכרעת הדין נקבע גם כי יש להבחין בין מידת המעורבות של שני הנאשמים, נוכח העובדה שמידת מעורבותה של הנאשמת היתה גבוהה יותר מזו של הנאשם, וכי התנהגותה ויחסה למתלוננת הם שהביאו לשלילת חירותה ולשליטה עליה. הנאשם ידע על המצב בו היתה נתונה המתלוננת וכן היה שותף לעיכוב דרכונה, אולם במרבית הזמן הוא היה טרוד בענייניו ולא ייחס חשיבות רבה למתכונת ההעסקה של המתלוננת. מבחינות מסוימות היתה מעורבותו של הנאשם בענייני המתלוננת חיובית, משום שהוא שהעביר את משכורתה למשפחתה בחו"ל, קנה עבורה כרטיסי חיוג לטלפונים, וכן הציע לפתוח עבורה חשבון בנק בישראל.
4. בשלב הטיעונים לעונש, הציגו הנאשמים שורה של עדים שהעידו על אופיים הטוב, על פעילותם ההתנדבותית למען ילדים ויתומים בעיר, על התרומות הרבות והנכבדות שהעבירו למטרות אלו, ועל מעמדם הנכבד בקהילה.
5.
המאשימה טוענת כי יש להטיל על הנאשמים מאסר וכן פיצוי כספי בסכום משמעותי. באשר למשך המאסר, המאשימה טוענת כי יש לגוזרו מעונש המינימום הקבוע בחוק (4 שנים), תוך אבחנה בין הנאשם לנאשמת כאמור בהכרעת הדין. באשר לרכיב הפיצוי, המאשימה טוענת כי עליו להיות משמעותי וכבד משקל, שכן תנאי החזקתה של המתלוננת נבעו בעיקרם משיקולים כלכליים. לטענת המאשימה, רכיב הפיצוי יכול להוות ביטוי מרתיע כלפי מקרים פוטנציאליים שעלולים לבוא מקרב אנשים נורמטיביים, וכן יש בו כדי לאשרר מחדש את היותה של המתלוננת (ועובדים אחרים בנסיבות דומות) בעלת זכויות מלאות לחופש ולכבוד. המאשימה ערכה תחשיב המבוסס על שכר המינימום שאמור היה להיות משולם למתלוננת במהלך תקופת שהייתה אצל נאשמים, ממנו עולה כי עליה לקבל 130,000 ש"ח נוספים. המאשימה טוענת כי פיצוי כספי בסכום גבוה ישקלל את הקשר בין העונש לבין הזכויות ששללו הנאשמים מהמתלוננת.
המאשימה פרטה נסיבות לקולא ובהם העובדה כי ההרשעה הייתה בחלופה המקלה מבין השלוש (שלילת חירות), ללא החפצה של המתלוננת וללא אלימות; גילם המתקדם של הנאשמים, עברם הנקי והיותם אנשים נורמטיביים התורמים לחברה. מעבר לכך יש לזכור כי מדובר בהרשעה תקדימית ובכתב אישום ראשון מסוגו שבו נורמה אוסרת חדשה יחסית, ויש לזקוף עניין זה באופן ייחודי ויוצא דופן כנסיבה נוספת לקולא.
באשר לשיקולי חומרה, ציינה המאשימה את היותה של המתלוננת בחורה צעירה, זרה בארץ, שדרכונה ניטל ממנה, והיא שוכנה על ידי הנאשמים בתנאים ירודים, ללא כל חופש ותוך תשלום שכר זעום. המאשימה טוענת כי יש להביע באמצעות העונש את שאט הנפש בה רואה החברה בישראל את תופעת העבדות ואת הפגיעה בזכויות הבסיסיות של העובד. כמו כן צוינה הפגיעה שנגרמה למתלוננת, כפי שעלה מהתפרצויות הבכי שאירעו במהלך עדותה. המאשימה מציינת גם כי הנאשמים לא נטלו אחריות על מעשיהם ולא הביעו חרטה.
6.
הסנגור מבקש כי לא יוטל עונש מאסר בפועל על הנאשמים, בהתחשב בתקדימיות ההרשעה ולכלל העקרוני שלפיו אין עונשים אלא אם מזהירים תחילה. בפסיקה נקבע כי ניתן לחרוג מהחובה להטיל עונש מינימום לאור עקרון האינדיוידואליזציה של העונש וקיומן של נסיבות מיוחדות, כפי שמתקיימות בענייננו, הנוגעות הן לנסיבות האירוע והן לנסיבות האישיות של הנאשמים.
באשר לנסיבות האירוע, הסנגור ציין כי דרכונה של המתלוננת לא נלקח ממנה בכוח או איומים, ולא נשמר בכספת אלא הוחזק על ארון. לדברי המתלוננת עצמה הנאשמים נהגו בה בצורה יפה, והיא לא הועבדה בעבודות מפרכות או משפילות, וכי ניתן לה מידה מסוימת של זמן חופשי בבית. הסנגור הפנה לקביעות בפסק הדין לפיהן הנאשמים נתנו למתלוננת סכומי כסף בחגים, קנו לה מתנות וסייעו ליצירת הקשר הטלפוני בינה לבין העולם החיצון. בנוסף התייחס הסנגור לפרטיות שניתנה למתלוננת בחדרה, ולכך ששולם לה כל הכסף עליו הוסכם במסגרת החוזה שנחתם עימה בסוכנות מנפאואר בעמאן. הנאשם הציע למתלוננת לפתוח חשבון בנק, טיפול הרפואי ניתן לה והיא אף התלוותה לנאשמים במהלך חופשותיהם בארץ. הסנגור טוען כי מכלול הנסיבות מצביע על כך שהתנהגות הנאשמים כלפי המתלוננת לא נבעה מרוע מכוון אלא מתוך חוסר ידיעה.
באשר לנסיבות האישיות של הנאשמים, ציין הסנגור את גילם המתקדם, את היעדרו של עבר פלילי, התנדבותם בשורה של ארגוני חסד ותרומתם למשפחות נזקקות וליתומים. הסנגור טוען כי מדובר בהליך פלילי ולא אזרחי, ועל כן יש לדחות את ניסיונה של המאשימה לבסס את גובה הפיצוי על סמך בסיס השכר שהיה צריך להיות משולם למתלוננת.
7. סעיף 375א(א) לחוק העונשין קובע:
"
375א. (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו - מאסר שש עשרה שנים".
סעיף 377ב קובע:
"
377ב. (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 375א או 377א, לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו.
(ב) עונש מאסר לפי סעיף קטן (א) לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי".