1. הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שלהלן: באישום הראשון - חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן - החוק); נשיאת נשק - לפי סעיף 144(ב) לחוק; וגרימת חבלה במזיד ברכב - לפי סעיף 413ה לחוק. באישום השני - גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק; חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; ונשיאת נשק - לפי סעיף 144(ב) לחוק.
הודאתו של הנאשם ניתנה בגדר הסדר טיעון, שהגיעו אליו הצדדים במסגרת הליך גישור שהתקיים בבית-משפט זה (לפני כב' השופט א' כהן). בגדרו של ההסדר תוקנו עובדות כתב-האישום המקורי, שהתייחס בעבר לאישום השני בלבד, ועבירת ההריגה שיוחסה לנאשם באישום האמור - לפי סעיף 298 לחוק, הומרה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. במסגרת ההסדר התווסף לכתב-האישום האישום הראשון, שבעניינו הועמד הנאשם לדין בהליך נפרד. כן הוסכם בהסדר הטיעון, כי בטיעונים לעונש לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן. הסדר-הטיעון לא חל על העונש, אם כי במסגרתו הסכימה המאשימה, כי יוזמן בעניינו של הנאשם תסקיר משירות המבחן.
2. להלן עובדות האישום הראשון, העומדות ביסוד הודאתו והרשעתו של הנאשם.
הנאשם הנו בן משפחת אבו-גאנם, אשר בינה לבין משפחת אבו-אלהווא קיים סכסוך, שעמד בבסיס האירועים המתוארים בכתב-האישום (להלן - הסכסוך).
ביום 17.11.10, בסמוך לשעה 22:30, שהו אחרים מבני משפחת אבו-גאנם בשכונת א-טור בירושלים. למקום הגיע מוחמד אבו-אלהווא (להלן - מוחמד), ברכבו; ועם הגעתו, הוא הוכה על ידי אחד מבני משפחת אבו-גאנם. אדם נוסף ממשפחת אבו-גאנם הגיע למקום כשבידו אלת עץ, ושבר במזיד את שמשת רכבו של מוחמד. מוחמד הצליח להמלט מהמקום, וברח לכיוון ביתו כשהוא שותת דם. בהמשך, הגיעו למקום בני משפחתו של מוחמד: אשרף אבו-אלהווא (להלן - אשרף), פראס אבו-אלהווא, ואליד אבו-אלהווא (להלן - ואליד), ומחמוד אבו-אלהווא, זאת כדי לעמוד על מה שהתרחש במקום. הם הגיעו לזירה יחד עם מוחמד. בעת ובמקום האמורים, תקפו בני משפחת אבו-גאנם את מוחמד ובני משפחתו, זאת באמצעות אלות וסכין, ותוך איום בנשק חם. במהלך התקיפה נפצעו בני משפחת אבו-אלהווא, ושלושה מהם - מוחמד, אשרף וואליד - נפגעו קשות ופונו לבית החולים מוקאסד (להלן - בית החולים).
בהמשך האירועים, התאספו בסמוך לבית החולים בני משפחות אבו-גאנם ואבו-אלהווא. אחד מבני משפחת אבו-גאנם, שהחזיק אקדח, ירה מספר כדורים באוויר וכן לעבר בני משפחת אבו-אלהווא. הנאשם, וכן אדם נוסף שזהותו אינה ידועה, אשר נכחו אף הם במקום ההתקהלות, החזיקו כל אחד אקדח וירו לכיוון אנשים מבני משפחת אבו-אלהווא. לנוכח הירי ניסה אחמד אבו-אלהווא (להלן - אחמד) להסתתר מאחורי רכב חונה, ואולם הוא נפגע ברגלו מכדור שנורה לעברו, והובהל לבית-חולים, שם נותח בהרדמה כללית להוצאת הקליע. נוסף על האמור, פגע הנאשם במזיד בשני כלי רכב שחנו במקום, בכך שניפץ את שמשות כלי הרכב ופנסיהם, וגרם לפגיעות ירי בשלדות כלי הרכב.
במעשים האמורים לעיל ניסה הנאשם, יחד עם בני משפחת אבו-גאנם, לפגוע שלא כדין באנשים בקליע, בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם חבלה חמורה, נשא נשק ללא רשות על-פי דין וחבל במזיד בשני כלי רכב; ובעטיים הורשע באישום הראשון בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, נשיאת נשק - לפי סעיף 144(ב) לחוק; וחבלה במזיד ברכב - לפי סעיף 413ה לחוק (שתי עבירות).
3. מכאן לסקירת עובדות האישום השני, העומדות בבסיסה של ההודאה וההרשעה.
בהמשך לאירועים שהתרחשו ביום 17.11.10, המתוארים באישום הראשון, הגיע הנאשם ביום 19.11.10, בסמוך לשעה 20:00 לרח' שייח עמבר בשכונת א-טור בירושלים, זאת לאחר שנודע לו על התקהלות של בני משפחת אבו-אלהווא, וכי הסכסוך בין המשפחות עלול להתלקח לכדי עימות נוסף. הוא הגיע למקום במכונית מסוג דייהטסו (להלן - הרכב), כשהוא נושא עמו אקדח שהחזיק שלא כדין (להלן - האקדח). יחד עמו היו ברכב אחמד עבד אל-ג'אבר (להלן - עבד אל-ג'אבר). עם הגיעו לזירה, החלו אנשים מבני משפחת אבו-אלהווא, שזהותם אינה ידועה למאשימה, להתקרב לעברו ולהשליך אבנים על הרכב.
בשלב זה, עצר הנאשם את הרכב. עבד אל ג'אבר ירד מהרכב והחל להתרחק מהמקום. הנאשם יצא אף הוא מהרכב, שלף את האקדח, כיוון אותו לעבר המקום שבו עמדו בני משפחת אבו-אלהווא, במרחק של כעשרה מטרים ממנו, וירה לעברם. כתוצאה מהירי נפגע לואי אבו-אלהווא (להלן - לואי), שעמד במרחק של כעשרה מטרים מהנאשם. הוא נפגע בפניו מקליע, אשר חדר ללוע וגרם לקרעים ברקמות ולשברים בשיניים.
משראו בני משפחת הנאשם, וביניהם מוסא הידרה, גיסו של הנאשם - מחמוד אבו-גאנם ז"ל (להלן - המנוח) ובני משפחה נוספים, כי הנאשם שלף נשק וירה, ביקשו למנוע את המשך מעשיו, התקהלו סביבו וניסו לדחוף אותו חזרה לתוך הרכב. במהלך ניסיון זה, עת נדחף הנאשם על-ידי בני משפחתו שלו, נורתה מהאקדח ירייה נוספת אשר פגעה במנוח. בשלב זה נכנס הנאשם לרכב ועזב את המקום. כתוצאה מהירי, חדר קליע לפניו ולצווארו של המנוח, וגרם למותו.
במעשים המתוארים לעיל, גרם הנאשם ברשלנות למותו של אדם, גרם לאדם אחר חבלה חמורה בכוונה להטיל באותו אדם נכות או מום, וכן נשא עמו נשק שלא כדין. בגין מעשים אלו, הורשע הנאשם באישום השני בעבירות של גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק; חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; ונשיאת נשק שלא כדין - לפי סעיף 144(ב) לחוק.
4. הנאשם הוא רווק בן עשרים ושתיים, ועובר למעצרו התגורר בבית הוריו בשכונת א-טור בירושלים. הוא הבן השביעי להוריו, ולו שבעה אחים ואחיות. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי מדובר במשפחה שמנהלת אורח חיים נורמטיבי ותקין. הנאשם סיים עשר שנות לימוד, ובהמשך הפסיק לימודיו בכדי לחסוך כספים לבניית בית. בתחילה עבד בשיפוצים, ובהמשך - כשרברב אצל קבלן פרטי, שם עבד עד למעצרו. לחובתו של הנאשם שתי הרשעות קודמות: הראשונה - מיום 2.5.07, בעבירות ניסיון תקיפת שוטר והשתתפות בהתפרעות, שבגינה נדון לחודשיים מאסר בפועל; והשנייה - מיום 29.6.09 בעבירות של החזקת נשק שלא כדין וגיוס לכוח מזוין של הרשות הפלסטינית, שבעטייה נגזר דינו לעשרה חודשי מאסר בפועל, לשישה חודשי מאסר על-תנאי ולתשלום קנס.
שירות המבחן התרשם, כי הנאשם הוא בעל כוחות מוחלשים, חסר בשלות ונעדר יכולת להציג גבולות פנימיים וחיצוניים להתנהגותו. עוד העריך שירות המבחן, כי הנאשם נוטה להטיל את האחריות על הסובבים אותו, מתקשה לעמוד על ההשלכות הצפויות ממעשיו, ונוטה למזער ולטשטש כל בעייתיות בהתנהגותו. כן צוין בתסקיר שירות המבחן, כי ההתרשמות לאחר מעורבותו הראשונה של הנאשם בפלילים הייתה כי מדובר בצעיר בעל יכולות ושאיפות לניהול אורח חיים נורמטיבי, אשר ההליך המשפטי הראשון בעניינו היווה גורם מרתיע וחידד את הגבולות בין מותר לאסור. ואולם דומה, כי בעקבות המאסרים שהוטלו עליו, הפנים הנאשם נורמות עברייניות ודפוסי התנהגות כוחניים, זאת על אף יכולותיו לניהול אורח חיים תקין, וחרף התמיכה המשפחתית התומכת. בשיחתו עם קצינת המבחן, התקשה הנאשם ליטול אחריות על מעשיו, נטה לטשטש את חלקו באירוע והכחיש את מעורבותו בעבירות הנדונות באישום הראשון. הוא מסר, כי אמנם נכח במקום, אך טען כי לא היה לו חלק פעיל באירוע. בכל הנוגע לאישום השני, הסביר הנאשם לקצינת המבחן, כי פעל מתוך פחד, והחל לירות באוויר בכדי להרתיע את הסובבים אותו ולהגן על עצמו, בעת שהושלכו אבנים על רכבו. בצד זאת, הביע הנאשם, באזני קצינת המבחן צער על השלכות מעשיו, שכן כתוצאה מהירי נהרג גיסו, אליו היה קשור רגשית.
שירות המבחן התרשם, כי העבירות הנדונות בוצעו על-רקע דפוסי התנהגות אלימים וכוחניים, שהפנים הנאשם במהלך השנים האחרונות, וכי ניכר שהלה מתקשה להכיר בחלקים הבעייתיים באישיותו, ואף מתקשה לחוש אמפתיה כלפי הנפגעים. אמנם, העובדה שגרם למותו של גיסו הסבה לו צער רב, אולם הוא ראה את התנהלותו באירוע כלגיטימית מחמת הגנה עצמית. לאור התייחסותו האמורה של הנאשם למעשים שבעטיים הורשע, ובהתחשב בחומרת העבירות ובתוצאותיהן, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה בעניינו של הנאשם.
6. יצוין, כי על-רקע הגרסה שהעלה הנאשם בשיחתו עם קצינת המבחן, הבהיר הסנגור במסגרת הטיעונים לעונש, בשם הנאשם, כי הלה אינו חוזר בו מהודאתו בעובדות כתב-האישום המתוקן.
בפרשת גזר-הדין העיד מר אחמד אבו-גאנם, המשמש כמוכתר של משפחת אבו-גאנם בשכונת א-טור. הוא ציין, כי נעשתה סולחה בין משפחת אבו-גאנם לבין משפחת אבו-אלהווא, שבמסגרתה שולמו כספים, ובין-השאר הועבר למתלונן לואי פיצוי בסך 75,000 ש"ח. באשר לגרימת מותו של המנוח, גיסו של הנאשם, הדגיש המכותר, כי המוות נגרם על-ידי הנאשם בשוגג, וכי בסמוך לאחר התקרית הסגיר את הנאשם למשטרה, ובמסגרת סולחה שהתקיימה בין הנאשם לבין משפחת המנוח - שתיהן ממשפחת אבו-גאנם המורחבת - שולם פיצוי למשפחת המנוח.
7. ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ועתרה להשתת מאסר בפועל לתקופה העולה על עשר שנים, להפעלה במצטבר של מאסר על-תנאי בן שישה חודשים התלוי ועומד נגד הנאשם; וכן להטלת מאסר על-תנאי מרתיע ולחיוב הנאשם בפיצוי הנפגעים ומשפחת המנוח.
8. ב"כ הנאשם לא הקל ראש בחומרת העבירות ובתוצאותיהן הקשות. עם זאת, ביקש מבית-המשפט שלא למצות את הדין עם הנאשם, אשר נקלע, לטענתו, לתקריות אלימות בין שתי המשפחות, ובלהט האירועים כשל בביצוע המעשים החמורים שהורשע בהם, זאת, כלשונו, מתוך "לחץ חברתי". כן הדגיש הסנגור, כי הנאשם גרם למות גיסו כתוצאה מפליטת כדור, ולא מירי מכוון; וכי האירוע הטראגי - המייסר אותו עד היום - גרם לקרע ולנתק בינו לבין משפחתו. ב"כ הנאשם ביקש כי בגזר-הדין יילקחו בחשבון, בין-השאר, הודאתו של הנאשם, החרטה שהביע על מעשיו, נסיבותיו האישיות והסולחה שנעשתה בין הצדדים. הוא עתר לעונש מידתי, שיבטא, מחד גיסא, את חומרת העבירה, ומאידך גיסא יביא בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם, עשרים-ושתיים שנה, ולא יחסום לו פתח של תקווה לשיקום בעתיד.