גזר דין בתיק ת"פ 11125-03-10

רקע.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, בו ייחסה לו התביעה עבירה של איסור תיקון רכב בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, לפי סעיף 10(א)(6) לחוק להגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות) התשנ''ח - 1998.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.2.09 מסר הנאשם קטנוע שהיה בבעלותו למוסך בכפר "נבי אליאס" אשר מצוי בשטחי הרשות הפלסטינית וזאת לשם טיפול בו.

בדיון שהתקיים לפני ביום 21.9.11, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום, יורשע ואחר כך יופנה לשירות המבחן על מנת שיתקבל תסקיר באשר להרשעת הנאשם או אי הרשעתו.

ואכן, כך היה. סמוך לפני הדיון שהתקיים לפני ביום 9.5.12 התקבל תסקיר משירות המבחן. אומר כי המלצת התסקיר היא להימנע מהרשעת הנאשם.

טיעוני הצדדים.

בדיון שהתקיים לפני, עתר בא כוח התביעה להרשיע הנאשם. לטעמו, המקרה שלפנינו אינו עומד במבחני הפסיקה לאי הרשעת נאשם אשר עבר עבירה פלילית. עוד טען בא כוח התביעה כי החשש שהרשעתו תפגע בעתידו של הנאשם, לפי שבכוונתו ללמוד להסמכה לקצין בטיחות, אינו בסיס לאי הרשעתו.

בא כוח הנאשם התבסס על האמור בתסקיר ובעיקר על המסקנה שבו, דהיינו, להימנע מהרשעת הנאשם. לדבריו במקרה זה, לא היה מקום כלל לפתוח בחקירה ולהגיש כתב אישום. כל שהיה לעשות הוא להזהיר הנאשם לבל יחזור על מעשהו זה.

דיון.

לכאורה, העבירה בה הורשע הנאשם אינה עבירה חמורה, והרושם הראשוני ממהותה הוא של עבירה טכנית שאינה חמורה. אלא שמעיון בחוק מסתבר כי, המחוקק לא ראה עבירה זו כעבירה קלה כלל ועיקר. המחוקק קבע כי העונש הקבוע בצידה של העבירה הוא שלוש שנות מאסר. עונש זה מצביע על החומרה שמצא המחוקק בעבירה זו.

תכליתה של הוראת החוק ברורה היא. כידוע, קיימת מזה שנים תופעת פשיעה קשה וחמורה ביותר. כלי רכב רבים נגנבו ונגנבים מזה שנים מתחומי המדינה, כלי רכבם של אזרחים שלווים ותמימים, ולאחר גניבתם מועברים לתחומי הרשות הפלסטינית, תחומים המכונים בלשון העם "השטחים". הסתבר כי משום המצב הביטחוני והמדיני הקשה, אזי מרגע הגעת כלי הרכב לשטחים קלושים הסיכויים לראותם בחזרה בתחומי המדינה. כלי הרכב מפורקים לחלקים, והחלקים נמכרים סמוך לאחר פירוק כלי הרכב. משום כך, כחלק מהמלחמה בתופעה הקשה, מצא המחוקק כי ראוי למנוע מאזרחי המדינה לתקן כלי רכבם בתחומי השטחים, באשר הסבירות שהחלקים בהם יעשו שימוש לשם תיקון כלי הרכב, יהיו חלקי כלי רכב גנובים. הדרך להלחם בתופעה זו היא לקבוע עונש חמור בגין תיקון כלי רכב בשטחים.

אכן, הנאשם חסר הרשעות קודמות, אדם נורמטיבי לחלוטין, וכי העבירה שעבר אינה מן החמורות עלי ספר החוקים, משום כך, על פי מבחני הפסיקה, היה מקום לשקול בחיוב סיום ההליך הפלילי על פי החריג של ההרשעה בגין העבירה שביצע. מתוך העולה מתסקיר שירות המבחן, אמר הנאשם לקצינת המבחן כי יש לו שאיפה להתקדם מבחינה מקצועית, להוסיף וללמוד, ואף ללמוד תחום של קצין בטיחות, תחום הדורש תעודת יושר.

אני סבור כי, אין באותה שאיפה של הנאשם ללמוד לימודים אלה בעתיד כדי להביא לאי הרשעתו. אין מדובר בפגיעה תעסוקתית קונקרטית אלא אך בשאיפתו בלבד של הנאשם. משום כך, איני סבור כי הנסיבות הללו יש בהן כדי להצדיק סיום ההליך באי הרשעת הנאשם.

יש לזכור ואין לשכוח כי, הכלל הוא שאדם יורשע בגין מעשה עבירה שביצע ואילו החריג לכלל הוא אי ההרשעה. לנוכח ריבוי הטיעונים והדיונים בעת האחרונה לאי הרשעה, נדמה כי נשתכח הכלל. לא ברורה הסיבה לשינוי שנעשה במהלך השנים לפיו רבו העתירות לאי הרשעת הנאשמים, אף בעבירות שלפני זמן לא רב, לא עלה על הדעת כי יש מקום לסיים ההליכים באי הרשעת הנאשם. יש בסיס לסברה כי, התשובה מצויה בהסדרי הטיעון שבמסגרת ימי המוקד הפלילי, שרבים מהם מבוססים על הודיית הנאשם בעבירות כתב האישום והפנייתו לשירות המבחן לבחינת אי הרשעתו. מכל מקום, גם אם אלה הם פני הדברים, עלינו לשמר הכלל שמא יהפוך הכלל לחריג והחריג לכלל.

במקרה דנן, מדובר בעבירה שאינה קלה אשר ההיגיון הטמון בה הוא מניעת גניבת כלי רכב מתחום מדינת ישראל לתחום השטחים. יתרה מזו, אין פגיעה בנאשם משום הרשעתו, אלא אך חשש ערטילאי לפגיעה עתידית, ממילא אין מקום ללכת אחר החריג לכלל ההרשעה.

אשר על כן, אלה העונשים שאני משית על הנאשם:

3 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור עבירה בה הורשע.

אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות לפיה אם תוך שלוש שנים יעבור העבירה בה הורשע ישלם סך של 2,000 ש"ח.

לא יחתום על התחייבות כאמור ייאסר למשך שבעה ימים.