גזר דין בתיק ת"ד 414-09

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות עת נהג ברכב וסטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי.

כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית של הנאשם, מצא את מותו ביום 7.4.09 יוסף מזרחי ז"ל עת נהג ברכבו בנתיב נסיעתו מול כיוון נסיעת הנאשם.

בקילומטר 184 בכביש 40 סטה הנאשם לנתיב הנסיעה הנגדי, התנגש חזיתית ברכב אשר הגיע ממול וכתוצאה מאירוע זה נסתיימו חייו של יוסף מזרחי ז"ל אשר נהג באותו רכב ובאותו האירוע גם נחבל חבלות קשות אלון מזרחי שישב לצד המנוח וכן נחבל קשות הנאשם עצמו.

באותו אירוע מחריד נולדו באחת שתי טרגדיות.

הראשונה במשפחתו של המנוח - טרגדיה קשה ועמוקה לה נחשפתי במלוא עוצמתה עת שמעתי את עדותם של ילדי המנוח חן, אבי (בנו הבכור), אלון (שנפצע בעצמו בתאונה הקשה) וימית, בתו הקטנה של יוסף מזרחי ז"ל אשר אומצה על ידו עם אשתו עת היתה בת 6. אלמנת המנוח, הגב' רחל מזרחי תארה בבית המשפט 42 שנות נישואין ופתחה בפני פתח עצוב לתוך החלל העמוק אשר נותר לאחר המוות הנורא והפתאומי כל כך.

הטרגדיה השניה אצל הנאשם ומשפחתו - עת הובאו לבית המשפט ראיות באשר למצבו הגופני והנפשי של הנאשם ובני משפחתו לאחר וכתוצאה מהתאונה. ללא ספק גם כאן השאיר ארוע זה הרבה כאב וצער.

בית משפט זה נדרש לאחרונה לגזור את דינו של נאשם בפרשה דומה מאד (ת.ד 1003/08 מדינת ישראל נגד חלייחל מנצור). חלק מהדברים אשר נכתבו על ידי שם נמצאו על ידי מתאימים מאד גם לפרשה עצובה זו.  

אין לבית המשפט "מאזני כאב" לפיהן שוקל הוא את עוצמות הצער והחורבן של כל צד.

עוצמת הכאב אינה המדד על פיו נדרש בית המשפט לקבוע את העונש הראוי לאחר שהורשע נאשם בביצוע עבירה מסוג זה. המדובר באחת מתוך מספר רב של נתונים אותם ישקול בית המשפט לצורך קביעת העונש הראוי.

על אף החשיבות הרבה של ענישת עברייני תנועה אשר גרמו למותו של אדם ברשלנותם

יש להפנים ולהבין כי בשונה מעבירות כוונה בהן החליט אדם ליטול חייו של אדם אחר ובשונה מסיטואציה בה פזיזות או אדישות לתוצאה הובילו למותו של אדם אחר, כאשר בעבירת רשלנות עסקינן, המדובר בסיטואציה בה כתוצאה מחוסר תשומת לב, לפעמים רגעית, נגרמה תאונה מחרידה.

  אותו אדם  אשר נהג בחוסר זהירות ובקלות ראש, לא רצה בתוצאה הקטלנית של התנהגותו.

על פי רוב נאשמים ומורשעים בגרימת מוות ברשלנות הם אנשים נורמטיבים מן הישוב כאשר האירוע נשוא כתב האישום נכנס לחייהם כרעם ביום בהיר בדיוק כפי שנכנס והחריב את חיי משפחות קורבנות התנהגותם.

יחד עם זאת, ועל אף היעד החפץ בתוצאה הקטלנית, ועל אף הנורמטיביות המצוייה על פי רוב בציבור מורשעים זה, אין להקל ראש באותה התנהגות של חוסר תשומת לב, שכן בדיוק את אותה ההתנהגות מנסה ענישה מרתיעה לעצב מחדש.

חוסר זהירות או רשלנות אינם "גזירות משמיים". התנהגותו של נהג היא תולדה של שליטה עצמית, בקרה, ריסון, הקפדה על כללים, דריכות, עירנות ומעל לכל החלטה עצמית של הנוהג ברכב לנהוג בהתאם לחוק בכל שנייה בה הוא או היא אוחזים בהגה של רכב.

חריגה מאותם כללים הקבועים בחוק, אי שמירה על עירנות מתמדת, התרת רסן התנהגותי, מתן אפשרות להסחת דעת ולו רגעית - כל אלו הן התנהגויות נשלטות וככאלה ניתן להגביר את כדאיות השליטה בהן ע"י ענישה מרתיעה.

לו ידעו הנוהגים ברכב כי כתוצאה מהתרת רסן התנהגותי, אי הקפדה על כל תג של החוק בשעת נהיגה או לחליפין חוסר תשומת לב אשר הוביל לסטייה מנתיב או לאחור בתגובה, יענשו הם בחומרה רבה - אזי יתכן ומדדי הריסון והבקרה של כל נהג יתחדדו ובכך יחסכו חיים.

ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו בין הייתר לפרשת ארז אלמוג, ואני מסכים עימו כי קביעות בית המשפט העליון בפרשה זו הגדירו הלכה למעשה את דרך ניתוח הענישה הנוכחית בה יש ללכת עת נדרש בית המשפט לקבוע את עונשו של המורשע בגרימת מותו ברשלנות של אדם אחר בתאונה.

וכך קבע בית במשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נגד מדינת ישראל (להלן - פרשת אלמוג):