גזר דין בתיק ת"ד 13831-09

הנאשמת, שכפרה באשמה שיוחסה לה ,הורשעה לאחר שמיעת הראיות בגרימת מותה של המנוחה, כמפורט בהכרעת הדין מיום 18.5.11.

ב"כ הנאשמת ביקש מביהמ"ש שיוגש תסקיר שירות המבחן בעניינה וכן חוו"ד של הממונה על עבודות השירות.

אלו הוגשו  והצדדים טענו לעונש ביום 5.10.11.

משפחת המנוחה ליוותה את כל מהלך המשפט, ונכחה בדיונים הרבים שנערכו על אף הכאב הרב שנלווה לנוכחות  מתמדת זו .

בפני ביהמ"ש העידה ביתה של המנוחה, ותיארה את הקושי הרב המלווה את משפחתם מאז אותו יום טרגי.

בתה של המנוחה תיארה את אופי חייה הפעלתני של אימה  את שמחת החיים, והחיוניות שהיתה בה ואת תמיכתה הרבה, נפשית וכלכלית  בבני משפחה,  כל זאת נגדע באיבו.

התביעה בטיעוניה לעונש הדגישה את העובדה שמדובר בפגיעה בהולכת רגל שחצתה את הרחוב במעבר החציה, תוך כדי השלמת חלק ניכר מהמעבר, ומכאן שהיה לנאשמת זמן מספיק להגיב ולמנוע את התאונה.

בנוסף התייחסה התובעת לכך שהנאשמת מעולם לא לקחה אחריות על התאונה. היא ניהלה את התיק עד תום ולא חסכה מהמשפחה את הצער, הכאב, עוגמת הנפש, והמתח שנאלצו לעבור בהגעה לדיונים  עד סיום ההליך.

התביעה אף בקשה מביהמ"ש לא לתת משקל להמלצת שירות המבחן, הן בשל נתונים מסויימים שעלו, לטעמה מן התסקיר, והן בשל העובדה "ששירות המבחן שוקל שיקולים צרים אבל על בית המשפט לשקול את השיקולים הרחבים יותר".

בסיכומם של דברים עתרה התביעה להטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, פיצוי משמעותי למשפחת המנוחה ופסילה בפועל יחד עם יתר רכיבי הענישה.

הסנגור טען אף הוא לעונש באותו מועד וביקש להתייחס לנתוני התאונה, לרף הרשלנות, ולאחריות הגבולית המתבססת מטבעה על "שיקולים קרים " כהגדרתו בטיעוניו .

הסנגור מבקש מביהמ"ש להתייחס בכובד ראש לאמור בתסקיר שירות המבחן, ולקשייה של הנאשמת העולים מתסקיר זה.

הסנגור מתאר את מאמציה של הנאשמת לחזור לחיים שגרתיים, ובשל הנסיבות המיוחדות כמפורט בתסקיר, מבקש הוא, אף להימנע ממאסר בעבודות שירות ולצמצם ככל האפשר את תקופת הפסילה שתגזר עליה.

הנאשמת הורשעה כאמור בגרימת תאונת דרכים בה קופחו חייה של הולכת רגל תמימה שכל "חטאה" מסתכם בכך שחצתה את הכביש במעבר חציה.

הנאשמת לא נקטה בזהירות המתבקשת בהתקרבה למעבר החציה, לא האטה, ואף לא התאימה את מהירות נסיעתה לתנאי הדרך ולמזג האויר, הכל כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

כלל הוא שבמקום בו מורשע נאשם בגרימת מותו של אדם, דינו למאסר בפועל, הן כמצוות המחוקק, הן בהמשך להלכה הפסוקה, ובעיקר בשל המסר הנוקב הצריך להשלח לנהג  הפוגע  ולחברה כולה.

האמור כאן נכון שבעתיים כאשר הנאשם לא לוקח אחריות למעשיו ולתוצאותיהם הטרגיות. 

לב המשפחה שמתייצבת באולם בית המשפט בדיונים אלו פצוע וחבול ואף אם אין בכל ענישה שהיא כדי להשיב את המנוחה אל בין החיים ולחיק אוהביה לכל הפחות על המשפחה לחוש כי יש דין ויש דיין.

אין אני סבור שישנו צורך בהטלת המאסר בפועל לשם הרתעת הנאשמת.