גזר דין בתיק פ 914/03

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בו הואשמו בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סע' 300 (א) (2) לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן ייקרא "החוק").

נטען בכתב האישום, כי ביום 18.4.01 סמוך לשעה 15:00, פגשו הנאשם מס' 1 וחברו במנוח אלי דואני והתפתח ויכוח ביניהם שגלש לקטטה ועלבונות. (רק בעדות הנאשם מס' 1 בבית משפט נודע כי החבר הנ"ל היה העד איתי חיון).

הפגישה ארעה במרכז מסחרי המוכר בשם מרכז שפירא בשכונה א' בבאר שבע.

כעבור שעה לערך, חזר הנאשם מס' 1 עם הנאשם מס' 2 למרכז, כאשר הם מצויידים בסכינים וחיפשו אחר המנוח. התפתח עימות בין הנאשמים למנוח ובמהלכו דקר אותו הנאשם מס' 2 בירכו השמאלית ומיד לאחריו דקר אותו הנאשם מס' 1 בחזהו ובכך גרמו למות המנוח.

בשל הקושי בפיענוח האירוע הוגש כתב אישום רק ביום 25.2.03 נגד הנאשם מס' 1 בלבד וכתב אישום מתוקן נגד שני הנאשמים הוגש ביום 9.3.03.

בשל הזמן שחלף מאז האירוע ועד הגשת כתב האישום שוחררו הנאשמים, אלא שנאשם מס' 2 נעצר בשלב מאוחר יותר מנימוקים שלא הובאו לידיעתנו.

תחילת שמיעת הראיות נדחתה זמן ממושך יחסית מנימוקים שפורטו בסע' 2 להכרעת הדין.

ביום 13.12.05 הוכרע דינם של הנאשמים אחר שהובאו בפני ביה"מ כל ראיות המאשימה והנאשמים. ביה"מ הורה על זיכוי הנאשמים מביצוע עבירה של רצח לפי סע' 300 (א) (2) לחוק, אך הרשיעם בביצוע עבירה של הריגה לפי סע' 298 לחוק.

2. מתוך הכרעת הדין שניתנה יש להדגיש הממצאים שלהלן, הרלבנטיים לענין גזר הדין:

2.1   במפגש ראשון, בו נתקל הנאשם מס' 1 וחברו איתי חיון במנוח, התעורר ויכוח בין הנוכחים והמנוח כינה את הנאשם מס' 1 "מניאק".

בעקבות עלבון זה חזרו הגיעו הנאשמים למרכז שפירא, מצויידים בסכינים, ותרו אחר המנוח. הנאשם מס' 2 אף התריע מראש על כוונתם להגיע, בשיחת טלפון שקיים עם העד שמואל בן אבו, שנכח במרכז. הנאשמים קראו למנוח לצאת מחנות פלאפל שם ישב במרכז.

עפ"י גרסת העד שמואל בן אבו, שנתקבלה ע"י ביה"מ, נשמע המנוח אומר לנאשם מס' 1 שגם לו יש סכין, תוך שהוא מוציאה מכיסו. עולה מגרסה זו כי היה זה נאשם מס' 1 שאיים ראשון לפגוע במנוח בסכין, והמנוח ענה על איומו. נאשם 2 שישב אותה עת בצד, דקר את המנוח בירכו השמאלית הנאשם מס' 1 דקר אחריו את המנוח בחזהו. המנוח התמוטט ונפטר.

לדברי בן אבו, הנאשם מס' 1 לא הסתפק בדקירת המנוח, אלא עוד איים לחפש אחריו. דברים דומים שמעה גם העדה שרה בוחבוט.

2.2   הנאשם מס' 1 מסר שלל גרסאות מתחילת חקירתו במשטרה ועד אשר מסר עדותו בביה"מ. הוא שינה טעמו מעת לעת והגרסה הסופית שמסר בביה"מ אינה תואמת את הראיות שהובאו בפני ביה"מ ונתקבלה על ידיו.

הנאשם מס' 1 ניסה ליפות הדברים בגרסתו, כאילו היה זה המנוח שהתעלל בו ותקף אותו והוא התגונן בפניו. גרסתו זו הופרכה.

2.3   הנאשם מס' 2 שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה וסירב לענות על כל דבר הרלבנטי לאירוע. הוא כפר בכל אשר נטען לגביו בכתב האישום ולגרסתו לא נכח כלל באירוע נשוא האישום.

בשלל ראיות שפורטו בהכרעת הדין הוכחו העובדות אשר בכתב האישום והוכחה מעורבות הנאשם מס' 2 באירוע ודקירת המנוח על ידיו.

2.4   לא בוצעה נתיחה לאחר המוות בגוף המנוח בשל התנגדות אימו. בבדיקה חיצונית שנערכה במכון לרפואה משפטית אובחן פצע דקירה בצד שמאל של החזה וכן פצע דקירה באורך 5.4 ס"מ בירך שמאל של המנוח, עם חשיפה של רקמת שומן  תת עורית. בתמונות 11 ו- 12 המצורפות לדו"ח נראים פצעי הדקירה. נקבע בדו"ח כי לא ניתן לקבוע סיבת המוות על פי בדיקה חיצונית בלבד, אך ביהמ"ש קבע כי עפ"י מכלול הראיות והנסיבות שהוכחו, נגרם מותו של המנוח ע"י הדקירות הנ"ל (ראה הדו"ח הנ"ל ת/38).

2.5   אחר שנשקלו הראיות כולן, כמו גם החוק וההלכה הפסוקה באשר ליסודות עבירת הרצח, קבענו כי נותר ספק באשר לכוונת הנאשמים להמית את המנוח ובשל כך זוכו מעבירת רצח מחמת הספק.