1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו - ובעקבות הסדר בין הצדדים, בדבר תיקון כתב האישום המקורי - בעבירת
סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
נסיבות ביצוע העבירה - כך על פי עובדות כתב האישום המתוקן, אשר בהן הודה הנאשם - הן, כדלהלן:
בתאריך 26.7.04, בשעת לילה - ובעת שהתבצעה פעילות משטרתית בצומת "גורל" - החנה הנאשם את רכבו בסמוך לצומת הנ"ל, וכשהוא יושב ברכב. כשהתקרבה אל ריכבו ניידת משטרתית מוסווית - בה היו ארבעה שוטרים - על מנת לבדוק את נוסעי הרכב (בדיקה שיגרתית) החל הנאשם בנסיעה מהירה. שוטרי הניידת הורו לו לעצור - באמצעות מערכת כריזה ואורות מהבהבים - לעצור, אך הוא לא שעה להוראה והמשיך לשעוט בנסיעה מהירה בכביש בין-עירוני דו-סיטרי (שבו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון) וכשכל העת הניידת דולקת אחריו; ותוך שהוא סוטה למרכז הכביש וחוסם את נתיב נסיעת כלי הרכב מנגד; ועקב כך, אילץ רכב שנסע בנתיב הנגדי לסטות לשולי הכביש, כדי להימנע מהתנגשות חזיתית ברכב הנאשם.
הנאשם המשיך בנסיעתו המהירה בתוך דרך עפר, אליה פנה - וככשכל העת דולקת הניידת אחריו ומורה לו לעצור - ובשלב מסויים החלה הניידת לעקוף אותו, תוך ששוטריה מורים לו לעצור, אך לא רק שהנאשם לא עצר, אלא ניסה לנגח את הניידת מספר פעמים; ובאחת הפעמים נמנע ניגוחה רק בעקבות התחמקותה של הניידת מנסיון הניגוח. מרדף זה הסתיים רק בתוך וואדי, כאשר שני גלגלי רכבו של הנאשם נוקרו בשל תנאי הדרך - ועקב כך עצר הרכב - אך גם בשלב זה, וכאשר ירדו השוטרים מהניידת וניגשו לעברו, הוסיף הנאשם והסיע את רכבו לאחור, תוך שהוא פוגע בדלת הניידת; ורק בשלב זה נעמד הרכב, לחלוטין; והנאשם נעצר ע"י השוטרים.
2. טרם הטיעונים לעונש, ולבקשת הסניגוריה, הוגש תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם.
מהתסקיר (מיום 2.2.05) עולה, כי הנאשם - רווק, בן 22, ומתגורר במתחם מגורי משפחתו - למד 10 שנות לימוד, שאחריהם החל לעבוד, ובשנים האחרונות עבד בעבודות מזדמנות שונות, וטיפל במקנה המשפחה.
בהתייחסו לעבירה זו בה הורשע - ועל אף הודאתו בביהמ"ש בכל העובדות, כאמור לעיל - ביקש הנאשם, בפני שירות המבחן להתכחש למרבית העובדות שבהן הודה, כמתואר לעיל, ומימלא, לא נטל אחריות על מעשיו; אך, ומכל מקום, הביע חרטה עליהם, ובעיקר, בשל המחיר שהוא משלם בגינם.
על פי התרשמות שירות המבחן, ביצע הנאשם את העבירה "מתוך שיקול דעת ילדותי ואי קבלת מרות החוק". לדברי הנאשם, למד הוא את ליקחו, וכי כיום מכיר הוא במרות החוק, ובכוונתו להימנע מעבירות בעתיד, לשאת אישה ולהקים משפחה.
בסיכומו של התסקיר, ובצד אי המלצה על תכנית טיפולית (שהנאשם לא נצרך לה ולא ביקש אותה), ממליץ שירות המבחן להסתפק בתקופת המעצר שבה היה הנאשם נתון עד כה (למעלה מ - 7 חודשים) ולהטיל עליו מאסר לריצוי בעבודות שירות, בצד קנס כספי ומאסר מותנה מרתיע; וזאת - כך לדעת שירות המבחן ועל פי התרשמותו - נוכח העדר מעורבות קודמת בפלילים; משך המעצר עד כה שהיה בו משום "מחיר משמעותי" עבור הנאשם; ומשבעבודות שירות "יש משום ענישה אפקטיבית, מרתיעה ומציבת גבולות" לעתיד.
3. לדידנו - ומן ההיבט הכוללני - בצדק, ביקש ב"כ המאשימה להצביע על האירוע נשוא העבירה הנדונה, כעל עוד דוגמא מובהקת לאותה תופעה קשה, אליה נדרש בימ"ש זה במותבים שונים (ובכללם, מותב זה, בעשרות תיקים שנדונו בפניו) ואשר הפכה ל"מכת איזור" ברחבי הנגב.
המדובר הוא - כך, בתמצית - במרדפים המתנהלים, כמעט דבר יום ביומו, על ידי המשטרה, אחר עבריינים צעירים, אשר, ובין היתר, נוסעים ברכביהם בחוצות עיר ובכבישים בינעירוניים בפראות, תוך יצירת סיכון ממשי לשלומם, בריאותם וחייהם של נוסעים והולכי רגל; ותוך ביצוע, כמעט, כל עבירת תנועה אפשרית, ומן המסוכנות שבהן.
מרדפים אלה, מתפתחים, על פי רוב, במטרה לעצור נהגים, אשר זה מקרוב ביצעו עבירה, כזו או אחרת - אם עבירות חמורות (כגון: גניבת רכב, או וככלל, עבירות בכלי רכב, ועוד); ואם, ולעיתים, אף עבירות של מה בכך - ולעיתים אף ללא סיבה נראית לעיין, ואף על פי כן, מסרבים אותם נהגים לעצור, וכך גורמים הם להתפתחות מרדפים אחריהם, המעצימים לכדי אותה נהיגה פראית, כמתואר.
לשיא חומרתה - כך לעיתים מזומנות - מגיעה הנהיגה הפראית ממין זה, שעה שאותם נהגים לא בוחלים גם בניסיון פגיעה מכוונת בשוטרים הרודפים אחריהם, ותוך סיכון חייהם וגופם - אם, ובין היתר, ע"י ניסיון ניגוח הניידות המשטרתיות במהלך המרדף, ואם גם, ולעיתים, בשועטם היישר לעבר שוטרים במחסומים שהציבו אלה בדרכם של עבריינים נמלטים אלה, כדי לשים קץ להשתוללותם - והכל כדי להימנע ממעצרם ולחמוק מידי השוטרים ומיד החוק. בהתנהגות זו של פורעי חוק אלה כלפי שוטרי משטרת ישראל, הממונים והאמונים על אכיפת החוק והשלטתו, יש גם משום קריאת תגר על שלטון החוק, שאין להשלים עימה.
ואמנם, ולאחרונה, נדרש גם בית משפט העליון לתופעה זו, בפסק דינו מיום 11.11.04 בע.פ. 2410/04
(מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיען) - במסגרת ערעור על גזר דין של מותב אחר בבית משפט זה - ובו הנחה והורה להחמיר בעונשיהם של נאשמים כאלה, מעבר לרמת הענישה שננקטה, עד כה, על ידי מותבים שונים של בית משפט זה, ואשר - כך בלשון בית משפט העליון בפסק דין זה - "ספק, אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם". בפסק הדין האמור נידון עניינו של נאשם, אשר - ובעקבות אי ציות להוראות שוטרים לעצור את רכבו - נתפתח אחריו מרדף (מסוג המרדפים, כאמור לעיל) שבמהלכו סיכן חיי אדם; ובשלב מסויים - וכשתנאי הדרך אילצוהו לעצור את ריכבו - זינקו שני שוטרים לעברו כדי ללוכדו, אך הוא התעשת עד מהרה, וחידש את נסיעתו, תוך שהוא גורר עימו ברכבו, ואגב כך, אותם שני שוטרים, שאחד מהם נחבל בכף רגלו, כתוצאה מפגיעה של אחד מגלגלי רכבו של הנאשם ברגלו של השוטר.
על יסוד אותה הנחייה בדבר רמת הענישה הראויה, כאמור - ואשר מהווה למעשה
הכתבה (ובלשון בית המשפט:
"אנו מכתיבים (כי)
תיושם על ידי ערכאות קמא" (ההדגשה שלנו - ח.ע.) - החמיר בית המשפט העליון בעונשו של אותו נאשם; ובין היתר, העלה אותו (מ - 24 חודשי מאסר) ל - 4 שנות מאסר בפועל; ותוך שראה להוסיף גם, כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשם.
אלא שיחד עם זאת - וכפי שכבר הספקתי להביע דעתי במספר גזרי דין שיצאו מתחת ידי, לאחר צאת פסה"ד הנ"ל של ביהמ"ש העליון - יש, אמנם, בפסה"ד האמור משום הנחייה, חד משמעית, שמחוייבים אנו בה, בדבר נקיטת ענישה מחמירה יותר בסוג זה של עבירות, במסגרת התופעה הנדונה; ומצווה זו של ביהמ"ש העליון עלינו לכבד. אך - כך ראיתי לפרש את פסה"ד האמור - יש, אכן, בהנחייה ובהכתבה זו כדי להתוות דרך ומדיניות, מן הפן העקרוני של דברים, וכנקודת מוצא. אך, עדיין, אין בה משום הנחייה גורפת או משום כוונה לפטור אותנו מן החובה הבסיסית, שביסוד תורת הענישה, ולפיה יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, וכמתחייב מעיקרון האינדיווידואליזציה של הענישה, וכפי שגם הסניגור ביקש לטעון במקרה דנן.
4.
ומן הפרט אל הכלל.
אכן, כבר נדרשתי למקרים רבים, במסגרת התופעה הנדונה, ואשר חומרת נסיבותיהם עלתה בהרבה על זו נשוא המקרה דנן.
אולם, גם נסיבות המקרה דנן חמורות הן, דיין.