גזר דין בתיק פ 8121/06

1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין") ובעבירה של יבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג- 1973.

2. כתב האישום מלכתחילה החיל שני אישומים של קשירת קשר לביצוע פשע ויבוא סמים, אולם, במסגרת תיקון כתב האישום נמחק האישום הראשון ונותר אישום אחד המיחס לנאשם כי בסמוך ליום 20.4.06 קשר הנאשם קשר עם אחרים לייבא סם מסוג קוקאין לישראל. לצורך כך מסר את כתובתו של מר אברהם דגן , המתגורר ביושב עומר, ככתובת למשלוח של הסם ואז פנה אל אברהם דגן וביקש ממנו לקבל עבורו חבילה מחו"ל ולמסור לו אותה.

ביום 20.4.06, הגיעה החבילה, שמוענה לאברהם דגן, לנמל התעופה "בן גוריון" בישראל, שם נתפסה על ידי משטרת ישראל, נבדקה והתגלה כי הכילה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 334.64 גרם, אשר הוסתר בתוך בקבוק תרמוס. משטרת ישראל הוציאה את הסם מתוך התרמוס והחזירה לתוכו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 35.7 גרם.

ביום 24.4.06 בסמוך לשעה 8:00 קיבל אברהם דגן את החבילה עבור הנאשם, שהכילה בתוכה את התרמוס עם הסם. מר אברהם דגן הודיע לנאשם על הגעת החבילה והנאשם, מיד לאחר מכן, הגיע אל בית החולים הוטרינרי ליד עומר על מנת לקחת את החבילה.

3. הצדדים הציגו בפני את הסכמתם לפיה תגביל המאשימה את טיעוניה לעונש מאסר בפועל של עד 5 שנים וב"כ הנאשם יוכל לטעון באופן חופשי. כמו כן הוסכם כי יוטל על הנאשם עונש מאסר מותנה לזמן ארוך וכן הוסכם כי יחולט כלי הרכב אשר נתפס במסגרת הליך זה ומנגד ובשל כך לא יחויב הנאשם בקנס. כן הוסכם כי המדינה תטען לפסילת הנאשם מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה  והנאשם יוכל לטעון בעניין זה באופן חופשי.

4. המדינה, בטיעוניה לעונש, הדגישה את חומרת מעשיו של הנאשם וכן עמדה על מדיניות הענישה בעבירות סמים ובמיוחד כאשר מדובר בסמים מסוכנים כגון הרואין וקוקאין ובכמויות כה גדולות. ב"כ המאשימה עמדה על חומרת נסיבות העניין בהן לא בחל הנאשם מלנצל  ולסכן אדם תמים, מן הישוב, אותו הוא מכיר, כדי לקדם את ענייניו. בכך ביקשה לראותו כאדם מתוחכם ומסוכן.

כמו כן עמדה ב"כ המאשימה על העובדה כי לנאשם הרשעות קודמות בעבירות סמים משנת 1992, אז הורשע בשתי עבירות של יצוא ויבוא סמים וכן הרשעות קודמות משנת 2003 ו2005 בעבירות אלימות.

אשר לעונש, טענה ב"כ המאשימה כי הסכימה להגביל את טיעוניה לעונש מאסר אשר לא יעלה על 5 שנים, שהינו עונש הנוטה לקולא, לטענתה,  לנוכח הודאתו של הנאשם אשר היה בה כדי לחסוך זמן שיפוטי ניכר והן לנוכח החיסכון במשאבים אשר היו כרוכים בהוכחת שרשרת הסם, בין השאר לנוכח העובדה שהיה צורך בהבאת עדים מחו"ל.

ב"כ המאשימה תמכה עמדתה לעניין העונש בפסיקה של בית משפט מחוזי ושל בית משפט עליון, אשר קוראת לענישה מחמירה בעבירות של יבוא סמים ואשר מלמדת על ענישה לתקופת מאסר בפועל לשנים ממושכות בטווחים של  בין 4 ל- 8  שנים, הכול על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, בין השאר כמות הסם אשר נתפסה, כמו גם הרשעותיו הקודמות של העבריין, הודאתו אשר הביאה לחסכון זמן שיפוטי ונסיבותיו האישיות אשר עמדו על הפרק.

5. מנגד טען ב"כ הנאשם כי בנסיבות העניין אין למצות את הדין עם הנאשם בדרך של השתת עונש מאסר לתקופה ממושכת, כפי שעותרת המדינה.  הסנגור עמד על העובדה כי מיד לאחר מעצרו הודה הנאשם במעשים ולקח אחריות למיוחס לו. לדבריו, הנאשם חסך זמן שיפוטי ניכר ומשאבים רבים, אשר המדינה היתה נדרשת להם אילו היה מתנהל התיק. כן טען כי הנאשם הינו בבחינת הבלדר הפשוט אשר התפתה לקדם את יבוא הסם לתחומי מדינת ישראל ואין לראותו כאותו כיוזם או המוח המארגן העומד מאחורי הקלעים.  הסנגור הוסיף ועמד על נסיבותיו האישיות של הנאשם, על הקשיים הכלכליים בפניהם ניצבת המשפחה ועל העובדה כי הנאשם נדרש לטפל בבנו הנכה כמו גם להביא פרנסה לשמונת ילדיו. הסנגור עמד על העובדה כי הגם הרשעותיו הקודמות הנאשם הדיר עצמו בשנים האחרונות מביצוע עבירות חמורות והשתלב בעיסוק נורמטיבי כנהג וכמטפל אישי.

עוד עמד הסנגור על העובדה כי הוסכם על חילוט כלי רכבו  של הנאשם המוערך             בכ- 40,000 ש"ח המשקף שווי קנס גבוהה במיוחד, אשר פוגע קשות בנאשם ובבני משפחתו ולכן עתר כי בית המשפט לא ימצה עימו את הדין ויסתפק בעונש מאסר לתקופה קצרה מזו לה עתרה המדינה.

6. בבוא בית המשפט לגזור את דינו של נאשם נדרש הוא לשיקולי הענישה השונים; גמילה, הרתעה, שיקום ומניעה. מלאכת האיזון בין כל השיקולים הללו הינה מלאכה עדינה ומורכבת ומשתנה בהתאם לנסיבות של כל ענין וענין. (ראה ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פד' נו (1) 594).

עבירת יבוא סמים מסוכנים הינה אחת העבירות החמורות שבפקודת הסמים שכן מהווה היא חוליה מהותית בשרשרת הפצת הסם. לא לחינם נוסח סעיף 13 לפקודת הסמים בנוסח המלמד כי פעולות יבוא ויצוא של סמים חד המה כפעילות סחר בסמים.

וכלשון הסעיף:

"לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על יצואו או יבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עיסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה או ברשיון מאת המנהל".

בעבירות של יבוא, יצוא, מסחר והספקה של סם מסוכן יש ליתן משקל נכבד ביותר, בין מכלול שיקולי הענישה, לשיקול של ההרתעה וזאת משיקולים הרתעתיים לכלל הציבור, אשר נועדו לטעת בקרב כלל הציבור את סלידתה של החברה לתופעת הפצת הסמים והבאתם ארצה.  אומר על כך בית המשפט העליון בע"פ 376/89 לובטון נ' מדינת ישראל , פד' מה (4) 309, 311:

"זה כבר מספר שנים, שבית משפט זה חוזר ומתריע על הצורך להטיל עונשים חמורים, מכאיבים ומרתיעים ביותר בגין עבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים. הצבענו בעשרות פסקי-דין על התוצאות הקטלניות של הפצת הסמים המסוכנים, ובמיוחד של הסמים הקשים שביניהם, והדגשנו כי קשה להגזים בהערכת הנזק שנגרם לציבור עקב העבירות הנוגעות בדבר, במישרין ובעקיפין. כתבנו חזרנו וכתבנו כי לא צריך להסתפק באמירות בעלמא בנושא זה כלפי חוץ, אלא שצריך ליישם מדיניות זו הלכה למעשה ולהטיל עונשים השואפים לעונש המירבי שבית המשפט מוסמך להטילו".

            בע"פ 3759/03 יצחק תמיר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סו' 923, נתן בית המשפט העליון את דעתו לשאלה מהי נקודת המוצא שממנה אמור בית המשפט לצאת בקביעת העונש שיש להטיל בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים והוא קובע שם, מפי כב' השופט ס. ג'ובראן,  כדלקמן:

"ככלל, קיימות שלוש גישות עיקריות לקביעת רמת הענישה במשפט הפלילי. כפי שהיטיב להסביר זאת השופט טירקל בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609: