גזר דין בתיק פ 8120/04

1. גזר הדין ניתן במאוחד בשני כתבי אישום שהוגשו כנגד הנאשם: האחד                ת.פ 8120/04 והשני ת.פ. 8211/05, לאחר שהנאשם הודה בעובדות שבכתבי האישום והורשע בדין.

2. בכתב האישום בת.פ. 8120/04 הורשע הנאשם, לאחר שהוכרע דינו, בעבירה של סיוע למעשה שוד מזויין, עבירה לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין") יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין ובעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק העונשין. בכתב האישום האמור הודה הנאשם כי ביום 29.4.04 הגיע לרחוב הצבי 1 בבאר-שבע כדי לבקר את חברתו. כאשר הגיע למקום ראה קטין אחר המבצע שוד אל מול המתלונן. הנאשם אשר הכיר את המתלונן, כאשר עבד איתו תקופה מסויימת בסניף הבורגר ראנץ בבאר-שבע, הציע למתלונן למסור את הפאוץ' שברשותו לקטין השודד והנאשם מסר את הפאוץ' לשודד. המדינה הסתפקה בהודאה חלקית זו שבאה מפי הנאשם והצדדים טענו לעניין ההרשעה. בעוד שהמדינה סברה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת שוד טענה ב"כ הנאשם כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של סיוע לשוד. בהכרעת הדין שכתבתי מיום 21.2.05 קיבלתי את עמדת ההגנה והרשעתי את הנאשם בעבירה של סיוע למעשה השוד.

3. בכתב האישום, נשוא ת.פ. 8211/05, הורשע הנאשם על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין. כתב האישום מלמד כי ביום 11.7.05, בסמוך לשעה 19:00, התגלע ויכוח בין הנאשם לבין המתלונן, וודים יטצנקו, בסמוך לביתו של הנאשם, ויכוח שגלש מיד לאחר מכן לתגרת ידיים ודחיפות כשהמתלונן היכה את הנאשם באגרוף בפניו. או אז, דקר הנאשם את המתלונן, באמצעות סכין, 4 דקירות האחת בבטנו מצד ימין ושלוש בעכוזו הימני. כתוצאה ממעשיו של הנאשם אושפז המתלונן בבית החולים ונותח בבטנו.

4. התביעה בטיעוניה לעונש הדגישה את חומרת הנסיבות המלוות את הסתבכותו של הנאשם בשני האישומים. ציינה התובעת המלומדת כי לאחר שהוגש כתב האישום הראשון והנאשם שוחרר בתנאים מגבילים, ואך ימים בודדים לפני הישיבה אשר נקבעה לשם שמיעת הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם נעצר הנאשם בשל מעורבותו באירוע הדקירה, נשוא כתב האישום השני. חזרה והדגישה התובעת את הצורך החברתי למגר את תופעת תת תרבות הסכין כשהיא מבקשת כי בית המשפט ידחה את טענת הנאשם שנשמעה מפי באת כוחו, לפיה נאלץ לעשות שימוש בסכין בנסיבות הגובלות בטענה של הגנה עצמית. התובעת אף ביקשה כי בית המשפט ייחס את החומרה הראויה לנסיבות אירוע השוד ולחשיבות הציבורית בהטלת ענישה מחמירה, על מעורבים במעשי שוד של שליחיהם של רשתות מזון, לרוב בחורים צעירים, המבקשים להתפרנס בכבוד ומוצאים עצמם חשופים למעשי שוד.

5. מנגד טענה הסניגורית  ארוכות בזכות הנאשם. תחילה הבהירה את חלקו השולי של הנאשם באירוע השוד ואת עצם העובדה כי הודאתו הסתיימה בהרשעה בעבירה של סיוע לשוד ולא במעשה השוד עצמו. ציינה הסניגורית כי הנאשם פעל מתוך רצון לסייע לשניים למתלונן ול"שודד". באחת סייע לשודד לקבל לידיו את הפאוץ' של המתלונן ובשניה שכנע את ה"שודד" להחזיר למתלונן את מכשיר הטלפון שהיה בתוך הפאוץ'.

אשר לאירוע הדקירה ביקשה הסניגורית שלא לראות במקרה כמגלם את התיאור הקלאסי והבוטה של "תת תרבות הסכין". לדבריה, אין מדובר במעשה אשר תוכנן מראש מתוך כוונה לפגוע במתלונן, כי אם נסיבות הגובלות בטענה של הגנה עצמית, לנוכח הסכנה שחש מן המתלונן.

הסניגורית הבהירה כי אין היא טוענת להגנה עצמית אך ביקשה להדגיש את הנסיבות כחלק מטיעוניה לעונש וגישתה כי אין למצות את הדין עם הנאשם בדרך של ענישה מכבידה. לטענתה  הנאשם נקרא לרדת מדירת הוריו, שם שהה במעצר בית, על ידי המתלונן שכנו, אשר דרש  ממנו החזר של חוב כספי וכי עד מהרה התגלגל הויכוח לויכוח קולני שלאחריו חבט המתלונן בנאשם בפניו ורק אז דקר אותו בתגובה הנאשם.

6. רבות נכתב על "תת תרבות הסכין" ועל הצורך החברתי למגר תופעה זו.  גם אנוכי היושבת לדין בבית המשפט במחוז הדרום חזרתי פעם אחר פעם והדגשתי את הצורך האמור ולא היססתי להטיל עונשים חמורים ההולמים את חומרת המעשה והמהווים הן גמול ראוי והן מסר הרתעתי חד וברור לפיו העושה שימוש בסכין כאמצעי ליישוב סכסוכים יורחק מן החברה לתקופה ממושכת. חזרנו ואמרנו חזרנו וכתבנו ונדמה כי אין שומע! התיקים בהם מוגשים כתבי אישום בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה חוזרים ונערמים על שולחננו והנסיבות לרוב דומות הן: קטינים או בחורים צעירים בגילם, ולעיתים אף נעדרי כל עבר פלילי, העושים שימוש כשל מה בכך בסכין כדרך ליישוב סכסוכים. לנוכח מציאות זו שקלתי לא אחת את דבר הצורך בהעלאת רף הענישה מזה הקיים היום. גם בית המשפט העליון אשר נדרש למקרים אלו חזר והדגיש את הצורך החברתי לשרש את תת תרבות הסכין. היטיב לומר את הדברים כב' השופט חשין ב-ע.פ. 6720/04 מ"י נ' עסאם זחאיקה דינים עליון, כרך סט' 709 , בקובעו כי :

" נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. דעתנו היא אפוא שיש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, נוסיף ונזכור כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה, ויש להביא גורם זה במניין הגורמים שבשקלולם מביאים לצורך להחמיר בעונשו של המשיב."

באותן נסיבות החמיר בית המשפט העליון בעונשו של המשיב אשר הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בגין מעשי דקירה של המתלונן כשהוא נועץ את הסכין בגבו של המתלונן 3 פעמים ומשית עליו עונש מאסר ל-3 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.

ב-ע.פ. 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל תק-על 2004 (4), 2571 מוצא לנכון בית המשפט העליון להעיר כי עונש המאסר בן 12 חודשים אשר הושת על המערער בגין מעשי דקירה הינו עונש קל  ואין להתערב בו. בית המשפט קובע שם:

"בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה "להגנה עצמית". להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין "להגנה עצמית". כך, "ליתר בטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות. בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות כסחר בסמים, כסחר בנשים, כמעשי אונס ומעשי סדום ועוד, וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים. אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותן בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית-הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית-הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא -שליחתו של נאשם לבית האסורים. הנה הוא המערער שלפנינו, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כהוראות הסעיפים 333 ו-335 (1) לחוק העונשין. העונש המרבי בגין עבירה זו שהמערער הורשע בה הוא 14 שנות מאסר. הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המרבי שנקבע בחוק. עונש של שנת מאסר - כפי שנקבע למערער - עונש קל הוא ביתר, והרי אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי בנעיצת סכין בחלקו העליון של הגב יכול אדם שיעבור מעבירה של חבלה לעבירה של רצח או הריגה. עיקר הוא, כמובן, בחינוך הנוער, ואולם גם אנו נעלה את תרומתנו בדרכנו."

וב-ע.פ. 6885/04 ו-ע.פ. 7879/04 שי חן נ' מדינת ישראל תק-על 2004 (3) 1543 בנסיבות בהן דקר המערער את המתלונן מספר דקירות בבטן בבית החזה ובעצם השכם מוצא לנכון בית המשפט העליון לדחות את ערעור המערער באשר לחומרת העונש ולקבל את ערעור המדינה ומעמיד את עונש המאסר על 4 שנים בפועל ושנה אחת על תנאי. זאת כשהוא קובע כי:

" המערער הוא אדם צעיר, שביצע את העבירה הנוכחית שעה שהיה נתון בעיצומו של הליך אחר בו נדונה מעורבותו בעבירה נוספת של אלימות. אולם הדגש הוא על כך, שהפעם הוא חטא בפרץ אלימות חמור פי כמה, אשר רק בדרך נס הסתיים בפציעתו של הקורבן בלבד. כל שביקש זה האחרון היה למנוע את תקיפתו של אחר, ועל כך הוא שילם בפציעה קשה אשר מותר להניח כי השלכותיה ילוו עוד אותו עוד שנים רבות. תקיפת המערער מלמדת עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה בקרב החברה בישראל. עם תופעה זו אין להשלים, וגם אם נדמה לעתים כי אמצעי ההרתעה שננקטו עד כה לא היה בהם כדי לצמצם את מידותיה של האלימות, אסור שהדבר ירפה את ידיהם של הגורמים הפועלים לאכיפת החוק, ובתי המשפט בכללם, נהפוך הוא, נדמה כי הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה, וטובה שעה אחת קודם. מנקודת השקפה זו איננו סבורים שבעונש שגזרה הערכאה הראשונה ניתן ביטוי הולם לחומרת המעשה בה חטא המערער, אדרבא, עונש זה מתון יתר על המידה, וככזה הוא עלול לשגר מסר שגוי לעבריינים בכוח. "

7. בענייננו כאן, מדובר בבחור צעיר אשר הספיק לצבור לחובתו הרשעות קודמות כבר בהיותו נער בעבירות רכוש, עבירות סמים ועבירות אלימות. שירות המבחן אשר פרס בפני את נסיבותיו האישיות של הנאשם הדגיש כי מדובר בנער אשר אימץ דפוסי עבריינות והתקשה להשתלב במסגרות מציבי גבולות. יחד עם זאת, ציינה קצינת המבחן כי במעצרו הממושך של הנאשם בפרשה כאן עובר הנאשם תהליך של חשבון נפש, הפנמה ולקיחת אחריות.

8. את טענות ב"כ הנאשם כי נקלע לסכסוך שלא מרצונו וכי במצב שנוצר מצא עצמו נאלץ להשתמש בסכין, התקשיתי לקבל. לא יכולה להיות כל הצדקה שבעולם לעשיית שימוש בסכין כדי לפגוע פיסית באדם אחר כדרך ליישוב סכסוך. גם אין במתואר כל נסיבה אשר תצדיק קיומה של "הגנה עצמית", אשר כאמור לא נטענה, וגם לא נסיבות הקרובות למצב של הגנה עצמית. לא נטען כי סכין נשלפה אל עבר הנאשם ולא נטען כי הותקף על ידי רבים. אמנם ספג חבטה בפניו, אליה יכול היה להגיב באותה דרך. אולם, הנאשם, אשר פגעו בכבודו עת חבטו בו בפניו, חזר ודקר את המתלונן לא פעם אחת ולא פעמיים כי אם ארבע פעמים. הכיצד נקרא למצב זה כעונה על נסיבות הקרובות למצב של הגנה עצמית? אין זאת כי אם הנאשם כילה את זעמו וכעסו על המתלונן בכל מרצו ודקר אותו מספר פעמים כשממצב של מותקף הפך הוא לתוקף שלוח רסן. רק בנס  לא הסתיים האירוע בתוצאות חמורות יותר.

9. אשר לאירוע השוד בו הורשע הנאשם בעבירה של סיוע לשוד, חזרנו והדגשנו את הצורך בענישה מחמירה של אלה הגוזלים מדמי לחמם של צעירים האוספים שקל לשקל, בעבודתם כשליחים של חברות המזון המהיר השונות.

10. כעת משהגעתי לשלב האיזונים לו הנני נדרשת במלאכת גזר הדין ולאחר ששקלתי את כל הנסיבות שבאו בפני, הרשעותיו הקודמות של הנאשם מעורבותו באירוע השוד ולאחריו אירוע הדקירה והצורך החברתי בענישה מחנכת ומרתיעה, אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם והעובדה כי לא ריצה בעבר  עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, סבורתני כי נדחות נסיבותיו אל מול האינטרס הציבורי.

11. אשר על כן אני מוצאת לנכון להשית עליו את העונשים הבאים: