הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בהריגתו של כפיר דבורה ז"ל (להלן: המנוח), ופציעתו בנסיבות מחמירות של ארז גבאי (להלן: ארז).
נסיבות ביצוע העבירות פורטו בהרחבה בהכ"ד ואחזור על תמציתן כאן:
ביום 1.7.2005 בשעת לילה מאוחרת, הוחזרה אחותו של הנאשם לביתה על ידי מכר בשם דודי וחנון (להלן: וחנון), כשהיא שיכורה.
הנאשם התקשר טלפונית לוחנון, וביקש ממנו הסבר למצב זה של אחותו ודרש ממנו להגיע ל'שיחת בירור' עמו 'פנים אל פנים'.
בטרם צאתו מן הבית לאותה 'שיחת בירור', הצטייד הנאשם בסכין ויחד עם אחיו, ירדו להמתין לבואו של וחנון מתחת לבית המגורים שלהם.
הצטיידותו של הנאשם בסכין היתה "על כל צרה שלא תבוא", לאור אופי השיחה שהתנהלה בינו לבין אותו וחנון.
וחנון הגיע לרחוב מתחת לבנין בו מצויה דירת מגורי הנאשם, ושם התקיימה "שיחת הבירור" בינו לבין הנאשם, שהסתיימה באופן קונקרטי וכל אחד מהם פנה ללכת לדרכו, אלא שאז הגיעה למקום חבורת אנשים, עליה נמנו המנוח וחברו ארז, וזאת בעקבות שיחת טלפון שקיים וחנון עם מי מחברי הקבוצה, לאחר שיחת הטלפון בינו לבין הנאשם, במהלכה נקרא ל"שיחת הבירור" פנים אל פנים.
אף שוחנון ניסה להניא את חברי הקבוצה, להימנע מלהיכנס לכל עימות עם הנאשם ואחיו, כוחו לא עמד לו בכך, שכן המנוח וארז היו שתויים והתעקשו לקיים עימות, במהלכו ישיבו את 'כבודו' של וחנון שנפגע מאותה שיחת טלפון שקיים עמו הנאשם.
גם ניסיונותיה של אחת מהנוכחות בזירה, צעירה בשם רעות, להניע את המנוח לעזוב את המקום ולהימנע מעימות, לא עלה יפה המנוח נטל לבנה, הטיחה לרצפה, נטל שבר ממנה והשליכה לעבר הנאשם ואחיו, אותו שבר לבנה פגע באמו של הנאשם שעמדה בקרבת מקום לאחר שזו ירדה מדירת המגורים במטרה להרגיע הרוחות. אמו של הנאשם נפגעה בראשה וכך גם הנאשם שנפגע בגבו.
מראה אמו של הנאשם כשהיא שותתת דם, הבעיר בנאשם את חמתו, והסכין שהצטייד בה בטרם שיחתו עם וחנון, 'על כל צרה שלא תבוא', ושלא נעשה בה שימוש כלפי וחנון, נשלפת על ידו כשהוא פותח בריצה מהירה לעבר המנוח וארז ודוקר כל אחד מהם דקירה אחת, כשהוא מותיר אחד מהם הרוג והאחר פצוע. עד כאן נסיבות הביצוע.
בהכרעת הדין קבעתי כי מעשי הדקירה שביצע הנאשם, לא נעשו מתוך הגנה עצמית אלא מתוך כוונה לנקום במי שראה בהם אחראים לפגיעה באמו, כאשר פעולת הנאשם לא היתה אלא פעולת תגמול ונקם, ולא היה בה דבר לענין הגנה עצמית.
ב"כ המאשימה ביקשה להחמיר בדינו של הנאשם כמתחייב מביצועה של עבירה חמורה, במהלכה קופדו חיי אדם צעיר; חזרה וציינה את האלימות הגואה ברחובות והשימוש בסכין לפתרון סכסוכים, והפנתה למדיניות הענישה המחמירה שנוקט בה בית המשפט כחלק מתרומתו לביעור נגע הסכינאות.
מאידך, ביקשו ב"כ הנאשם שלא להחמיר בדינו בהתחשב בנסיבות עברו הנקי (לו הרשעה אחת מעת שירותו צבאי, שאינה ממין הענין), ובמיוחד בנסיבות ביצוע העבירות, כאשר אמו הותקפה ונפגעה כשבזמן אמת, סבר שפגיעתה קשה ביותר.
ה ע ו נ ש
אלמלא הצטייד הנאשם מבעוד מועד בסכין שהיתה עמו, ואף שהצטייד בה לצורך אותה 'שיחת בירור' עם וחנון, שנסתיימה בלא כלום, מן הסתם, היה האירוע הטרגי נחסך. 'אומץ לבו' של הנאשם לרוץ לעבר בני החבורה שהיו רבים ממנו במספר, שעמדו במרחק רב ממנו והשליכו לעברו ולעבר אמו אבנים, שפגעו ואף פצעו את אמו, הינו אך פועל יוצא מעובדת היותו מצויד בסכין. ידיעתו הברורה, כי בעימות שבו הוא החליט לפתוח, על מנת להשיב מלחמה שערה ולנקום באלו שפגעו באמו, כי ידו תהיה על העליונה, לאור הצטיידותו בכלי משחית, היא שהביאה את ריצתו המטורפת של הנאשם לעבר חברי הקבוצה ודקירתו את המנוח וחברו.
על הצטיידות צעירים בסכין כחלק מ'ציוד הכרחי' ב'שיחת בירור' וישוב סכסוכים למדנו מניסיון העבר, כאשר בדרך כלל מקום בו מצויה סכין, סופה שהיא תישלף ו'תכריע' את השיח - הכרעה שמותירה קוטל ונקטל, וחיים צעירים שנגדעים באיבם, שכול, צער וכאב.
רבות נכתב על תת תרבות הסכין, ומן המרובה אבחר לצטט מדבריו של בית המשפט העליון ב-
ע"פ 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(4) 2571, 2573:
..."בתי המשפט, בהם בית המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה... כך, "ליתר ביטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר ביטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות. בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים....
הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים...
אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותם בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא - שליחתו של נאשם לבית האסורים..."
ראה גם
ע"פ 6795/05 שלמה אואנינו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2007(1), 1325:
