אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גזר דין בתיק פ 2209/04

גזר דין בתיק פ 2209/04

תאריך פרסום : 06/10/2009 | גרסת הדפסה
פ
בית משפט השלום באר שבע
2209-04
21/10/2007
בפני השופט:
יעקב שפסר

- נגד -
התובע:
1. מדינת ישראל
2. באמצעות לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע

עו"ד דקלה סרן
הנתבע:
1. אבו עמרה טלאל
2. אבו עמרה באסם
3. אבו עמרה טלאב

עו"ד אלון ג'וליאן
עו"ד סמיר אבו עבד
גזר דין

  1.     כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום חמור, הנוגע לאירוע דקירות וירי מנשק חם שאירע ביום 25.8.02 בשכונה 8 בתל שבע. בעיצומן של שמיעת הראיות בתיק ולאחר שהעידו 8 עדי תביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו חזרו בהם הנאשמים מכפירתם והודו בכתב אישום מתוקן.

2.       עפ"י המתואר בכתב האישום המתוקן, פצע הנאשם 1 את המתלונן, בכך שירה בו שני כדורים מאקדח שהיה ברשותו. הנאשם 2 דקר את המתלונן באמצעות סכין שהיתה ברשותו, מתחת לאוזן שמאל וגרם לו לפצע בצוואר שמאל ולדימום פעיל באיזור העורק הורטברלי. הנאשם 3, פצע את המתלונן בכך שדקר אותו באמצעות סכין שברשותו, וגרם לו לחתך בראשו.

3.      בהתאם להסדר הטיעון, הואשם הנאשם 1 בנסיון פציעה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות (ס' 334 +335 (א) (1) + 25 לחוק העונשין תשל"ז 1977) והנאשמים 2 +3 הואשמו בפציעה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות (ס' 334 +335 (א) (1) לחוק הנ"ל). בעקבות האמור ובהתאם להסדר שבין הצדדים, נשלחו הנאשמים לבחינת עניינם, לרבות בשאלת ההרשעה, על ידי שירות המבחן, תוך שהתביעה הצהירה כי עמדתה הסופית תקבע מאוחר יותר, תוך שהיא תהיה חופשית לטעון טיעוניה, בלא מחויבות להמלצת שירות המבחן. כך אכן נעשה, ולאחר דחיות מספר, הונחו על שולחני חוות דעת שירות המבחן, הצדדים טענו טיעוניהם וניתן פסק דין זה.

הכרעת הדין - שאלת ההרשעה :

4.  ב"כ הנאשמים ביקשו להמנע מהרשעתם. לעניין זה ציינו באי כוחם את השיהוי בהגשת כתב האישום והגשתו רק כנגד פלג אחד בסכסוך החמולתי, העובדה כי המדובר באירוע נקודתי ללא עבר אחר כלשהוא ונורמטיביות הנאשמים, כשהנאשם 1, שירת אף שירות צבאי ועבד במשרד הבריאות, עד שהושעה בעקבות המקרה הנדון. כן ציינו הם סולחה שנערכה בעקבות המקרה.

5.    ב"כ המאשימה התנגדה לאי הרשעת הנאשמים, הפנתה לפסיקה רלוונטית והדגישה את הכללים בנושא זה, המחייבים הרשעה, למעט במקרים חריגים.  בענייננו, מבקשת ב"כ המאשימה לדחות את האינטרס האישי של הנאשמים מפני האינטרס הציבורי, המחייב נקיטת אמצעים חמורים כנגד תופעת הסכינאות והשימוש בנשק כפתרון סכסוכים.

6.    עמדת שרות המבחן בשאלה האמורה לא היתה אחידה באשר לשלשת הנאשמים. בעוד שביחס לנאשמים 2 +3 לא מצא שירות המבחן נימוקים המצדיקים אי הרשעה, הרי שממליץ הוא להימנע מעשות כן ככל שנוגעים הדברים לנאשם 1. שיקולי שירות המבחן הם כי הרשעה תוביל לפגיעה במעמדו המקצועי, הוא לא יוכל לשוב לעבודתו במשרד הבריאות ופגיעה תעסוקתית זו, תוביל לפגיעה קשה במצב הכלכלי של המשפחה, בדימויו האישי ובמעמדו האישי, המקצועי והמשפחתי.

7.   בפסקי דין רבים נסקרו כללי החוק והפסיקה בענין סוגית ההרשעה, כללים ידועים שלא כאן המקום להרחיבם. בקליפת אגוז יצויין, כי הן על פי חוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] תשמ"ב- 1982 בסעיף 182 העוסק בענין זה, והן על פי הפסיקה בענין זה, ובראשה פסקי הדין המנחים בענין רומנו (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל תק' על' 85 (3) 737), בענין כתב (ע"פ 2083/96  תמר כתב נ' מדינת ישראל  פ"ד נב     (3), 337) ובעניין שמש (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש פ"ד נ(3)682) "ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינו חריג לכלל ונקבע בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין, לבין חומרתה של העבירה.

8.   לאחרונה חזרו בתי המשפט על העמדה האמורה בהרחבה יתרה, בשני פסקי דין שקיבלו אף תהודה רבה: פ' (שלום ת"א -יפו)  5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון  (29.3.07 - טרם פורסם) ופ' (מחוזי ת"א יפו)  40332/05 מדינת ישראל נ' אסנת אלון לאופר (19.10.06 טרם פורסם).

9.       בפרשת כתב הנ"ל, מסכמת כב' השופטת דורנר את שני הגורמים המצטברים  הנדרשים לצורך המנעות מהרשעה:

 "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

10.  על עמדה זו, חזר בית המשפט העליון במקרים נוספים (ר' למשל דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689, ודברי כב' השופטים מצא וזמיר בפרשת שמש הנ"ל בעמ' 684 - 685:

        "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק".

11. לציין בעניין זה כי בפסקי הדין בפרשות רמון ואלון הנ"ל, הורשעו הנאשמים על אף המלצתו של שירות המבחן להמנע מהרשעה, ועל אף שהפגיעה הקשה בנאשמים בעלי מעמד ציבורי כפי שהיו בפרשות אלה, היתה ברורה ונטולת ספק, ואף למרות שלכאורה בוצעו העבירות בהן הורשעו, בנסיבות מקלות לא מבוטלות.

12.  בעניננו, סבור אני שנסיבות הענין מקימים שיקולים כבדי משקל שבאינטרס הציבור, וחשיבות רבה לאפקט הציבורי של ענישה הולמת בענין. לצערי, תופעת האלימות בכלל וסוג העבירה הנדון בפרט, הפך להיות מכת מדינה של ממש, ובעניין זה מסכים אני  עם ב"כ המאשימה, כי תופעת הסכינאות והשימוש בנשק לפתרון סכסוכים, הינה תופעה מתרבה ומתגברת, ועל כן לא נראה לי כי במצב הדברים הקיים כיום ונפיצותה החברתית של העבירה, מאפשר לוותר על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, בתכלית החברתית שביסוד החקיקה בנושא זה ובמסר היוצא מבית משפט זה ביחס לסטנדרטים הנדרשים לצורך שמירה על קדושת החיים. ארועים כדוגמת העבירה אינם מאפשרים בשום פנים ואופן להמנע מהרשעה..

13. בנסיבות אלה, ועל אף הכלל המנחה אותנו, כי ענישתו של אדם הינה אינדיבידואלית, לא מצאתי להמנע מהרשעת כל שלשת הנאשמים, ובהתאם להודייתם, הנני מרשיעם איפוא בעבירה המיוחסת לכל אחד מהם, בכתב האישום המתוקן. 

גזר הדין

14.   ב"כ המאשימה ביקשו לגזור על הנאשמים עונש מאסר בפועל ממושך, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן. בדבריהם הסבירו את הרקע לביצוע העבירה, לפיו נפגע המתלונן בנסותו לפשר בין הנאשמים לצד ג' עימו התווכחו. בשל התערבותו כאמור תקפו אותו הנאשמים, באקדח וסכינים וגרמו לו חבלות בגינן אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, נותח ונותר מאושפז משך מספר ימים. ב"כ המאשימה  הדגישו את המסר שצריך לצאת מבית משפט זה ולפיו, כל העושה שימוש בעבירות שימוש בנשק קר או חם, יש להרחיקו מהחברה למשך זמן רב, תוך הדגשה של סלידת החברה מעבירות אלה. באשר לנאשם 1 טענו, כי אין חשיבות לעובדה שהמדובר בעבירת נסיון, כשההבדל היחיד הוא העונש הקבוע לכך. ההבדל בין נסיון לעבירה מוגמרת הינו קל ביותר. יחד עם זאת הסכימו ב"כ המאשימה (בישיבת 15.7.07) כי חלקם של הנאשמים 2 +3 גדול מחלקו של הנאשם 1.

באשר לנאשמים 2 +3 ציינו ב"כ המאשימה כי, נוסף על העובדה שחלקם רב יותר, הרי שגרסתם בפני שירות המבחן אינה תואמת לא רק בינם לבין עצמם, אלא לגרסת המתלונן על עובדות האירוע עצמו. לדברי ב"כ המאשימה, לא לקחו הנאשמים אחריות על מעשיהם, זאת כעולה מדבריהם בפני שירות המבחן, תוך שהפכו את המתלונן הקורבן, לתוקפן כביכול, דבר שאינו נכון עובדתית.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ