1. הנאשמים הורשעו בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק). הנאשם 1 הורשע גם בעבירות איומים וכליאת שווא, לפי סעיפים 192, 377 לחוק. הנאשם 4 הורשע גם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.
ואלה המעשים: בקיץ 2006 התגורר הנאשם 1 עם בת-זוגו לנה קמינסקה ועם בנם ברחוב הבושם במבשרת ציון. לנה ביקשה לעזוב ולעבור לגור בתל אביב, והסתייעה לשם כך בידידה משכר הימים עיסא קוואס. ביום 1.7.06 הגיע עיסא קוואס עם שלושה אנשים נוספים, יוסף קוואס, האני קוואס ואחמד בדראן בסמוך לדירה. בין הנאשם 1 לבין הארבעה הנ"ל, התפתח דו-שיח דרך החלון, במהלכו איים הנאשם 1 על לנה ולא אפשר לה לצאת מהדירה. בהמשך הזעיק הנאשם 1 לעזרה את הנאשמים האחרים, וכאשר הם הגיעו, יצא הנאשם 1 מהבית שהוא מצויד בסכין, וביחד עם שלושת הנאשמים האחרים, כשנאשם 3 מצויד במקל ונאשם 4 באקדח דמה, תקפו את עיסא קוואס ושלושת חבריו, וכתוצאה מכך להאני נגרם חתך במצחו, וכן נחבל בראשו ובידיו; יוסף נדקר בחזהו והוכה בחלקים אחרים של גופו; עיסא נדקר בגבו, נחבל בראשו מהמקל ובחלקים אחרים של גופו. עיסא אושפז שלושה ימים, יוסף אושפז יומיים והאני אושפז אישפוז קצר. בהמשך, נאשם 4 הסתתר מהמשטרה למרות שידע שהמשטרה מחפשת אותו.
2.
הנאשם 1, שמואל אילוז, בן 42, גרוש ואב לשלושה, סיים 11 שנות לימוד, שרת בצבא כשנה. עבד בתחום האיטום. על פי הרישום הפלילי בשנים 82-83 נדון בבית המשפט לנוער בגין עבירות רכוש. בשנת 1994 הורשע פעמיים, פעם אחת בגין עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנשיאת סכין, פעם שנייה בגין השגת גבול. בשנת 1999 הורשע בעבירת אלימות כנגד בן-זוג ונדון לפיקוח קצין מבחן למשך שנה ולהתחייבות להימנע מעבירה.
מתסקיר שרות המבחן עולה כי לנאשם 1 יכולת מוגבלת לשליטה בכעסים, ובמצבי לחץ ומשבר נוטה להתנהגות כוחנית. שמואל לוקח אחריות חלקית בבצוע העבירה, מדגיש את אחריות המתלוננים וקושר את האירוע לתחושות הנבגדות ופגיעה בדימוי העצמי עקב הודעתה הפתאומית של בת-זוגו על רצונה לעזוב. נוכח דברים אלה וחומרת העבירות נמנע שרות המבחן מהמלצה.
3.
הנאשם 2, משה אלקלי, בן 41, רווק, בוגר 11 שנות לימוד, שרת בצה"ל שנתיים. עבד בעיריית ירושלים במשך 16 שנים, מתגורר עם אמו, מטפל בה ומפרנס אותה.
מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם 2 לוקח אחריות חלקית על מעורבותו באירוע העבירה וחש תסכול עמוק מתוצאותיו. קצינת המבחן התרשמה כי האלימות אינה אופיינית להתנהגותו של הנאשם 2 וכיוון שמדובר בעבירה ראשונה ועקב טיפולו החיוני באמו, הומלץ עונש מוחשי ומציב גבולות של מאסר בעבודות שרות.
4.
הנאשם 3, חיים בן לולו, בן 40, פרוד מאשתו השנייה ואב לשני ילדים קטינים, עבד בעבודות מזדמנות ולמד בישיבה.
מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם 3 בוגר בית ספר יסודי, שלא הצליח להיקלט ללימודים נוספים ובהמשך נגרר לחברת שוליים ואף לחברה עבריינית, שירת בצה"ל פחות משנה ושוחרר. לפני כ- 15 שנה, בעקבות משבר רגשי, החל להשתמש בסמים, אם כי לדבריו כיום הוא נקי מסם. טרם מעצרו השקיע את מיטב זמנו ומרצו בגידול וטיפוח של בתו בת השמונה. באשר לעבירה נשוא תיק זה, התקשה נאשם 3 ליטול אחריות מלאה, עם זאת הביע לפני קצינת המבחן צער על מעורבותו וניכר היה בו כי הוא מושפע ממעצרו. להערכת שירות המבחן, מעורבותו של נאשם 3 באירוע נובעת מנטייתו להיגררות אחר אחרים ובהעדר גבולות התנהגות ברורים. עם זאת, בשנים האחרונות השקיע מאמצים לתפקוד תקין ונורמטיבי והצליח להימנע ממעורבות פלילית, למעצר עד כה יש אפקט מרתיע המציב גבולות, לפיכך המלצת שירות המבחן הינה להסתפק בעונש מעצר קצר, שייקח בחשבון את הנסיבות האישיות.
לנאשם 3 רישום פלילי שתחילתו בשנת 1979 בהיותו קטין (שלושה תיקים). בשנים 1984-1985 הורשע בארבעה תיקים שונים בעבירות רכוש ואלימות. בשנת 1987 הורשע בעבירה של תגרה במקום ציבורי ובשנת 1996 הורשע בגין עבירת סמים.
5.
הנאשם 4, מאיר אלקלעי, בן 44 גרוש ואב לשניים, ללא כתובת קבועה, אינו עובד. הפסיק לימודים בבית- ספר בגיל 17, שרת בצבא כשנה. למאיר עבר פלילי, שתחילתו בעברות רכוש בשנת 1979, המשכו בעבירות שבל"ר השגת גבול, תקיפת שוטר, גניבה, התפרצות, הפרת הוראה חוקית בשנים 85-81. מאז 85 הורשע מספר פעמיים בעבירות סמים. בשנות ה-90 הורשע גם בגרימת נזק ובהתחזות לאדם אחר. סך הכול רשומות לחובתו 17 הרשעות קודמות.
מתסקיר חלקי של שרות המבחן עולה כי מאיר חי במשך השנים אורח חיים שולי ונוטה לצמצם חלקים בעיתים בהתנהגותו ובחייו.
6.
ב"כ המאשימה טענה, כי אירוע התקיפה היה מתוכנן. אומנם נאשם 1 הוא זה שדקר, אבל הוא עשה כן לאחר שקיבל סיוע מהנאשמים האחרים באמצעות כלי נשק קרים שהחזיקו. האירוע מבחינת המתלוננים הוא טראומטי והם נפגעו באברים חיוניים. חומרה נעוצה במעשי כל הנאשמים שאף רדפו אחרי עיסא וכילו בו את זעמם. מעשי נאשם 1 הם החמורים ביותר, והוא גם יוזם האירוע והיה הפעיל ביותר. חלקו של נאשם 2 קטן יותר, אולם הוא גייס את הנאשמים 3, 4 והובילם ברכב, והשתתף בתקיפה. נאשמים 3, 4 נטלו חלק פעיל באירוע התקיפה. נוכחות כולם הייתה מאיימת.
לעמדתה, תופעת הסכינאות הפכה לחזון נפרץ והמסר צריך להיות העדר סלחנות וענישה מחמירה. כמו כן, ביקשה לדחות המלצות שירות המבחן, שאינה תואמת חומרת האירוע ואת הפסיקה, וביקשה לגזור על הנאשמים עונשי מאסר ממושכים, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.
ב"כ המאשימה הגישה פסיקה בה נגזרו על נאשמים עונשי מאסר של מספר שנות מאסר על עבירות סכינאות ואלימות.
7.
ב"כ נאשם 1 הדגיש, כי אין מדובר באירוע מתוכנן מראש, אלא באירוע שיזמו המתלוננים ששהו ליד ביתו במשך כשעתיים ויצרו סיר לחץ, בשל רצונה של בת זוגו לעזוב עם בנו הפעוט של הנאשם. הנאשם המתין עת רבה ורק כשנוכח שהמתלוננים ממשיכים להטריד, הזעיק את חבריו. לפיכך, טען הסנגור כי אין מדובר באירוע תקיפה מתוכנן.
הסנגור הפנה לפסיקה בה נדונו אירועים חמורים יותר והעונשים נעו בין 10-20 חודשי מאסר בלבד. לנאשם אומנם יש עבר, אך מעולם לא ישב בכלא. הנאשם עצור מיום האירוע והלקח נלמד, הנאשם מודע לטעותו ולפיכך העונש הראוי צריך להיות רובו ככולו חופף לתקופת המעצר.
בדבריו בבית המשפט, הנאשם 1 נטל אחריות לאירוע, אך הוסיף וטען כי התנהגותו של עיסא היא שחוללה אותו.
8.
ב"כ נאשם 2 טען, כי מעורבות מרשו הייתה מינורית. אומנם נקבע כי נאשם 2 היה מעורב, אולם בגזירת הדין יש לתת משקל למעשה האינדיווידואלי ומעשיו של נאשם 2 מצויים ברף תחתון של מבצע בצוותא. יש פער גדול בין הנטען בכתב האישום כלפי נאשם 2 לבין ממצאי הכרעת הדין, לפיה אין ליחס לנאשם 2 פעולה פיזית של ממש, והוא היה נוכח בלבד, לפיכך ענישתו צריכה להיות על פי מעשיו, שכן הוא הורשע למעשה רק על פי גישה נורמטיבית של מבצעים בצוותא. הנאשם 2 לא תכנן מראש, לא הייתה חלוקת תפקידים, והוא הוזעק לעזור לחבר ובא באופן ספונטני. המתלוננים לא היו תמימים וגרמו לתחושת מצוקה ששידר נאשם 1 ותגובתו החברית של נאשם 2. מכלול שיקולים מצביע על כך שאין הצדקה לשלחו לכלא, ועונש כזה יהווה עוול כלפי אדם שעברו נקי ומעורבותו מינימלית. לכן עתר הסנגור לקבל המלצת שירות המבחן לעונש מירבי של מאסר בעבודות שירות.
הסנגור הפנה לפסיקה על פיה בגזירת הדין יש לאבחן בין מבצעים בצוותא, כל אחד לפי תרומתו לאירוע. כמו כן, הפנה לפסיקה בה נגזרו עונשים מתונים על עבירות דומות.
הנאשם 2, בדברו בבית המשפט, ביקש סליחה מאחיו, נאשם 4.
9.
ב"כ נאשם 3 טען, כי החלק של מרשו באירוע היה מינימלי, הוא הכה מתלונן בראשו וניסה להכות אחר, הא ותו לא, והפער בין ממצאי הכרעת הדין לבין כתב האישום רחב וניכר.
אין מדובר בקשר מתוכנן אלא בעזרה לחבר שהיה במצוקה. הנאשם 3 הצטייד במקל, הסתבך, עשה טעות מצערת ועליה הוא משלם מחיר יקר. התוצאות אינן כה חמורות ולכן אין מקום למיצוי הדין. עוד הדגיש הסנגור את הנסיבות האישיות של הנאשם 3, המטפל בעצמו בבתו בת השמונה, ולפיכך ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בתקופת המעצר.
10.
ב"כ נאשם 4 טען, כי מרשו לא יזם דבר, ואינו קשור לתכנון האירוע. נאשם 4 לא החזיק סכין אלא אקדח לא אמיתי, אותו הצמיד לראש של עיסא ואחר-כך הכהו. זה כל חלקו. אין טענה כי האקדח גרם לפציעה של עיסא.