הנאשם הורשע על פי הכרעת הדין, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירות של תקיפת בן זוג והפרת הוראה חוקית.
מדובר במעשים שבוצעו על ידי הנאשם בחודש מרץ 2003, שבמהלכם, בעט הנאשם בגרושתו בעת ששניהם נטלו את בתם התינוקת לטיפול במרפאה ברמת השרון, ואחר כך, הפר צו בית משפט שאסר עליו ליצור קשר עם גרושתו, בכך שהתקשר לטלפון הנייד שלה.
השאלה הראשונה שיש לדון בה נוגעת להרשעת הנאשם, לאור עתירת בא כוחו לבטל את הרשעתו ולהסתפק בהטלת צו מבחן כהמלצת שירות המבחן.
הנאשם הינו רואה חשבון עצמאי וכעת לומד משפטים במכללה האקדמית. לטענת בא כוחו יהא בהרשעה כדי לגרום לנאשם נזק שאינו שקול כנגד טיב המעשים שביצע, מעשים שאינם מצויים במדרג חומרה גבוה והם מהווים אירוע חד פעמי.
מתסקיר שירות המבחן שהוגש אודות הנאשם עולה, כי קצינת המבחן שוחחה עם המתלוננת וזו סיפרה, כי לאורך תקופת החברות והנישואין התנהג הנאשם כלפיה באלימות נפשית ומילולית, שהובילה אותה להחלטה להתגרש ממנו.
לדברי המתלוננת, גם לאחר הגירושין, איים הנאשם עליה ועל בני משפחתה, ועד היום היא חוששת מפניו. המתלוננת הדגישה, כי מאז ההליכים בתיק זה הנאשם נמנע מהטרדות ואיומים, וניכר שהייתה להליך הפלילי השפעה מרסנת עליו.
קצינת המבחן התרשמה, כי הנאשם הינו אדם משכיל ואינטליגנטי, אך קיים פער בין יכולותיו הקוגניטיביות ליכולותיו הרגשיות. כן התרשמה, שהנאשם מתקשה לבחון את החלקים המכשילים באישיותו.
קצינת המבחן הציעה לנאשם להשתלב בהליך טיפולי וזה הביע נכונות לעשות כן במסגרת פרטית. הנאשם פנה למכון "אדלר" על מנת לבחון עמם אפשרות להשתלבות בטיפול פסיכולוגי פרטי, אך עובר לכתיבת התסקיר טיפול זה טרם החל ולא ניתן עדין להביע עמדה לגבי התקדמות הנאשם.
קצינת המבחן המליצה על העמדת הנאשם בפיקוח מעקבי, בתנאי שישתלב בטיפול במכון אדלר וכן המליצה על הימנעות מהרשעתו, הן עקב החשש לפגיעה בעתידו המקצועי והן מתוך הערכה שאי הרשעתו תגביר את המוטיבציה שלו לטיפול ולשינוי.
ב"כ התביעה הביע התנגדות להמלצה האמורה בטענה, שהנאשם אינו בא בגדר הלכות פסקי הדין כתב ורומנו. ב"כ התביעה הפנה תשומת הלב לחומרת העבירות ולחובה להביע מסר תקיף בגנות עבירות אלימות במשפחה, במיוחד בנסיבות שבהן, אליבא דברי המתלוננת, לא היה זה אירוע חד פעמי.
עוד הדגיש התובע את העובדה, שעל פי האמור בתסקיר, דווקא ההליך הפלילי הביא לריסונו של הנאשם, ולכן קיימת חשיבות להשתת מאסר על תנאי שיהווה, עונש מרתיע לגביו.
ב"כ התביעה עתר בנסיבות העניין להשית על הנאשם עונש של מאסר על תנאי וקנס.
נדמה שאין מחלוקת, כי הכלל הוא, שמי שמבצע עבירה פלילית גם מורשע בגינה. הדבר נכון שבעתיים במצב שבו אשמתו של הנאשם נקבעת על ידי בית המשפט לאחר ניהול הליך הוכחות.
רק במקרים מיוחדים יימנע בית המשפט מהרשעה, באותם מקרים שבהם חומרת העבירה אינה שקולה כנגד הנזק שעתיד להיגרם לו מעצם הרשעתו.
נקבע בפסיקה, כי הימנעות מהרשעה תיתכן בהתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינה ישראל).
במקרה שלנו, מדובר במעשים, שגם אם רמת האלימות שהופגנה בהם, אינה מצויה במדרג חומרה גבוה, עדיין, אין להקל ראש בעבירות שביצע הנאשם ואין להתייחס אליהן כאל עניין של מה בכך, שניתן לפטור אותו בלא כלום.
נקבע לא אחת בפסיקה, כי יש להביע מסר עונשי תקיף בגנות עבירות אלימות במשפחה, מסר שאינו מתיישב בדרך כלל עם אי הרשעה.
הדבר נכון במיוחד במקרה שבו, על פי דברי המתלוננת- הן בפני קצינת המבחן והן בעדותה בבית המשפט- לא מדובר היה במעידה חד פעמית, בבחינת אובדן עשתונות רגעי מצד הנאשם, אלא בדפוס התנהגות די קבוע, שאפיין את מערכת היחסים בין בני הזוג.
המתלוננת תיארה בעדותה בבית המשפט את חששותיה מהנאשם ואפילו ציינה, כי הסיבה שבגללה היא הציעה לנאשם ביום האירוע להצטרף אליה לביקור במרפאה, נבעה מהרצון לרצותו, שמא יתרגז ויבוא עמה חשבון על כי פעלה ללא תיאום עמו.