מעשי הנאשם המתוארים בעובדות כתב-האישום, מעשים בהם הודה, קיצוניים בחומרתם:
בתאריך 20.1.04 הוזעק הנאשם על-ידי אשתו כדי שיסייע לה בסכסוך דרך אשר נתהווה בינה לבין אחד, עמית יוגב, בירידה מהכביש המהיר "איילון" לכיוון מרכז עזריאלי בתל-אביב (להלן: "מקום האירוע").
בהגיע הנאשם למקום האירוע הוא ניפץ באמצעות אלת בייסבול את שמשת חלון רכבו של המתלונן, ובאמצעות אותה אלה היכה בראשו ובידו של המתלונן, וגרם לו חבלות בראשו ובזרועו. המתלונן נפצע גם משברי השמשה שהתנפצה.
המשכו של האירוע בניסיונו של המתלונן להימלט מהמקום; הנאשם דלק אחריו ברכבו, ובמחלף הרכבת, בנוכחות שוטרים, נגח הנאשם בראשו של המתלונן.
בגין כך, מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של תקיפה שגרמה חבלה ממשית, על פי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), והיזק במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון במסגרתו הודה הנאשם בתאריך 28.3.05 במיוחס לו, הורשע, ונתבקש לגביו בהסכמת הצדדים תסקיר מבחן.
הובהר כי אין בין הצדדים הסכמה לעניין העונש, וכי אין התביעה מתחייבת לאמץ את מסקנותיו והמלצותיו של שרות המבחן.
השאלה הקשה והנכבדה בדבר דרכי הענישה הרצויות בכלל, ובמקרים פרטניים בפרט, זכתה לתשובות שונות מפי מלומדים בתחומים השונים, אולם, כיום, מוסכם כמעט על הכל כי בגזירת עונשו של נאשם יש לאזן בין שיקולים שונים: אינטרס הציבור בדבר ענישה חברתית - שוויונית מצד אחד, קרי: ענישה שתחול על כל הפרטים באורח שווה, ואשר תהווה פונקציה של סוג העבירה וחומרתה, ואשר מטרתה הרתעה וריסון; ומן הצד האחר - אישיותו המיוחדת של העבריין האינדיבידואלי, תוך הבנת תכונותיו, רקעו האישי והחברתי, צרכיו האינדיבידואליים, גילו ועברו הפלילי, וכן, סיכויי שיקומו.
מלאכת האיזון במקרה שלפניי איננה פשוטה, שכן, שיקולים של אינטרס הציבור מנחים אותי לתת משקל רב, במקרה זה, לחומרת מעשי הנאשם, לרקע ולנסיבות, ובעיקר לתוצאות החבלתיות החמורות. משיקולים אלה עתרה התביעה לגזור על הנאשם עונש שעיקרו מאסר בפועל, ובצדו מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.
יצוין גם, כי עברו של הנאשם איננו נקי: הוא הורשע לפני שנים אחדות בהעסקת עובד זר, תושב השטחים, וכן, בניסיון לתקיפת שוטר, איומים, והעלבת עובד הציבור (ת/1).
מן ההיבט החברתי, הציבורי, חיוני להדגיש: כי אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות, הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת, ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. בשל כך מצווים בתי המשפט, שמצאו נאשם אשם בביצועה של עבירה, להרשיעו ולגזור את דינו בדרך שתבטא את חומרת המעשים, ואת סלידת החברה מהם.
מעשיו של הנאשם, בקונטקסט בו בוצעו, היו חמורים ומסוכנים; חמורה כמוהם העובדה שנבעו ממניעים פסולים; במסגרת תופעות האלימות בחברה בכלל יש לעקור מעשים כאלה מן השורש ולהילחם בהם.
לגישתי, עלולה ענישה סלחנית, במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש הקבוע בחוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאלים. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראוי מעשה חמור, כך, אימוץ גישה סלחנית עלולה להחליש הכרת האיסור שבהתנהגות.
לא הייתי מהססת במקרה זה לנקוט בענישה חמורה וכואבת, אלמלא שיקולים אחדים הפועלים לזכות הנאשם:
בראש וראשונה נסיבותיו האישיות של הנאשם, שהוא כבן 33, נשוי ואב לשני ילדים, עוסק במשלח יד עצמאי, ומצליח בו.
בכל הנוגע לאירוע נשוא כתב האישום, דווח בתסקיר המבחן, כי הנאשם נטל אחריות למעשיו, וגילה תובנה באשר לבעייתיות שבהתנהגותו. לפיכך, גם שולב בשלב מוקדם בהליך טיפולי ממושך בבעיית האלימות, ובמשך תקופת דחיית הדיון החל קשר טיפולי נוסף במסגרת שרות המבחן.
שרות המבחן דיווח על גישה חיובית ומוכנות מצד הנאשם להתמיד בקשר הטיפולי, ועל כן, המליץ להסתפק בענישה מתונה, שבצדה צו פיקוח מבחן, ועבודות של"צ בהיקף של 100 שעות.
הסנגור ביקש לאמץ גישה זו, תוך הדגשת היבט נוסף - הנסיבות הכרוכות באירוע עצמו, שעניינו קינטור הנאשם עקב האלימות בה נקט המתלונן כלפי אשתו של הנאשם.