הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה ברשלנות, על פי סעיף 341 לחוק העונשין, כפי שפורט בהכרעת הדין.
מדובר בארוע שבו נפגע קטין, בחנות "חצי חינם", בחולון, בשנת 2002. נאשם 3 הינו ממנהלי החנות ונאשם 2 הינו מבעלי חברה העוסקת במיגון אש, שהתקינה בחנות מסדרון חסין אש, שהוביל במדרגות, לקומה השניה בחנות.
הקטין, נפל מבעד לרווח שנוצר במעקה המדרגות, שנותר חשוף בעת ביצוע העבודות ולא מוגן, וכתוצאה מכך, איבד את הכרתו, הובהל לבית חולים, כשהינו מחוסר הכרה, והתברר כי נגרם לו דימום במוחו. הוא אושפז במשך שבוע בבית החולים ונזקק מאז לטיפולים רפואיים שונים.
לאחר הרשעתם הופנו הנאשמים לשירות המבחן, שהמציא תסקיר בעניינם.
אשר לנאשם 2 - הומלץ בתסקיר, שלא להרשיעו.
בתסקיר צויין, כי נאשם 2 הפיק את לקחו וכי התנהגותו לאורך השנים הינה נורמטיבית.
הסנגורית טענה עוד, כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בתחום עיסוקו של הנאשם, שהינו אחד הבעלים של חברה העוסקת בתחום מיגון מפני אש. עוד נטען, כי מלבד הרשעה בעבירה אחת, על פי חוק התכנון והבניה, לא כשל נאשם 2 בעבר.
לעניינו של נאשם 3 - הומצא, כאמור, תסקיר, שממנו עולה כי נאשם 3 מכיר באחריותו לביצוע העבירה, בה הורשע.
סנגורו מדגיש את תרומתו של נאשם 3 בתחום העזרה לזולת, במסגרת תפקידו כמנהל רשת מרכולים ועותר לאי הרשעתו, כאשר הינו מדגיש, כי נאשם 3 פנה לנאשם 2, שהיה ידוע כגורם מקצועי, מוביל, בתחום מיגון האש, וביקש כי יותקן מסדרון מוגן אש, בחנות "חצי חינם", בחולון, שהוא ממנהליה, ולא חסך מכספו, הכל על מנת שיותקן מסדרון חסין אש, העומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר.
הסנגורים גם מציינים, בנסיבות העניין, את תרומתו הרשלנית של אביו של הקטין, שנפגע באירוע, לקרות התאונה, כגורם נוסף שיש בו כדי להקל בדינם של הנאשמים ולמנוע את הרשעתם.
בהכרעת הדין נקבעו ממצאים באשר לאחריותם של הנאשמים 2 ו - 3, לקרות התאונה, בגין מחדליהם, שהחלו במעמד חתימת החוזה ביניהם, לביצוע העבודות, מבלי שאיש מהם נתן דעתו לנושא הבטיחות, שנגע למבקרים ולקונים הרבים שבאו לחנות, בעת ביצוע העבודות, שהתמשכו לאורך פרק זמן ניכר, דבר שחייב ביתר שאת, נקיטת אמצעי בטיחות נאותים, פשוטים למדי, כמתברר, לאמור, הכנסת לוחות עץ במקום הזכוכיות שפורקו במעקה, על מנת לאטום רווחים, שמסוכנתם בולטת לעין, ושדרך אחד מהם נשמט ונפל הקטין, שנפצע באורח קשה.
תחת זאת, מוגנה זירת התאונה באמצעות חבלים שונים, שניתנים להסרה על נקלה, ושמתברר כי הוסרו על ידי יד נעלמה, טרם קרות התאונה, ומתברר עוד, כי לא היה באלו כדי לשמש מחסום נאות בפני באי החנות, שביקשו לעלות באותן מדרגות, בלתי ממוגנות.
היקפה של אותה מידת רשלנות הניבטת מהנאשמים, כאמור, על תוצאותיה, כל אלו מחייבים התייחסות מחמירה, ולא ניתן בנסיבות האמורות, לקבל את עמדת הנאשמים לאי הרשעתם, וזאת גם נוכח האינטרס הציבורי הכרוך בכך.
הרשעה כשלעצמה, אכן מהווה פגיעה בנאשמים, שהתנהגותם נורמטיבית.
עם זאת, בחינת הקריטריונים, כפי שגובשו בפסיקה, לעניינה של אי הרשעה (ראה פס"ד המנחים בעניין כתב ורומנו), מביאים למסקנה, כי אין מקום להחיל על הנאשמים, בנסיבותיו של תיק זה, התחשבות כה מקלה לה עתרו הסנגורים, עד כדי הימנעות מהרשעה, הכל כשמדובר באותם היבטי רשלנות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין.
הקפדה על כללי בטיחות בסיסיים הינה בגדר חובה, שיש להנחילה לציבור, לא כל שכן שמדובר בביצוע עבודה רבת היקף, כשציבור קונים גדול בחנות נמצא חשוף למפגע ולמכשלה שנוצרה עקב מחדליהם של הנאשמים, כמפורט לעיל. האינטרס הציבורי מחייב אפוא, העברת מסר מרתיע, כנדרש, בנסיבות מעין אלו, שצריך להתבטא בהרשעה ובענישה הולמת בצידה, והבקשה לביטול ההרשעה נדחית אפוא.
בסיכומם של דברים, ומתוך שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולתסקירים שהומצאו, אני גוזר על כל אחד מהנאשמים כדלקמן:
