1. בעקבות הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, הסדר אליו הגיעו הצדדים לאחר הליך גישור שהתקיים בתיק, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשם והוא הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם.
בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנאשם עולה, כי הנאשם היה שכן של אמה של פ.מ., ילידת 1979 ולוקה בשכלה במצב קל-בינוני (להלן: "המתלוננת"). המתלוננת אינה מתגוררת דרך קבע בדירת אמה, אך במועדים הרלבנטיים לכתב האישום ביקרה בבית אמה ברח' ניר-עם בשדרות.
בתאריך 02/06/06, סמוך לשעה 22:30, שוטט הנאשם ברחוב ניר-עם ליד ביתה של המתלוננת והבחין בה מטיילת בחוץ והולכת אחרי כלב. הנאשם הלך אחרי המתלוננת ומשך אותה לעבר חורשת עצים בפארק סמוך. שם השכיב הנאשם את המתלוננת על הקרקע הבוצית, הפשיט את חולצתה וגם את מכנסיה, הפשיל את מכנסיו, נשכב על המתלוננת וניסה לנשקה ואף ליקק את חזה. הנאשם פישק את רגליה של המתלוננת, נשכב מעליה וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ותוך כדי כך הגיע לסיפוקו המיני. אז, קם הנאשם מעל המתלוננת ועזב את המקום.
היות ובמעשיו אלה ניסה הנאשם לבעול את המתלוננת תוך ניצול היותה לקויה בשכלה וכן ביצע בה מעשה מגונה - הוא הורשע בעבירות של ניסיון לאינוס לפי סעיפים 345(א)(5) + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ומעשה מגונה לפי סעיפים 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק הנ"ל.
2. הסדר הטיעון שנעשה בין הצדדים כלל אף הסכמה לפיה הצדדים יעתרו במשותף להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל של 5 שנים וכן מאסר על תנאי לפי שיקול דעת ביהמ"ש.
3. במהלך הדיונים בתיק זה, הוגשו מספר חוות דעת פסיכיאטריות על הנאשם ובתאריך 5/10/06 אף הוחלט על הפסקת ההליכים בתיק, מאחר וחווה"ד שהוגשה בעניינו של הנאשם קבעה, כי הוא נמצא במצב פסיכוטי וכי הוא אינו כשיר לעמוד לדין באותה עת. חווה"ד קבעה גם, יחד עם זאת, כי בעת ביצוע העבירות הבין הנאשם את משמעות מעשיו ותוצאותיהם והיה אחראי למעשיו, אך בשל היותו במצב מאני-פסיכוטי פעיל בעת מתן חווה"ד, לא היה, כאמור, כשיר לעמוד לדין.
בתאריך 27/11/06 ובעקבות חווה"ד חדשה שהוגשה בעניינו של הנאשם, לפיה מצבו הנפשי של הנאשם השתפר והוא חזר להיות מסוגל לעמוד לדין, ובהסכמת הסנגור, חודשו ההליכים בתיק.
ניתן לציין, כי על פי חווה"ד הפסיכיאטריות שבתיק, אושפז הנאשם, שהוא רווק יליד 1969, פעמים רבות בשל מצבו הנפשי, כאשר בעבר אף אושפז ב"מזרע" בשל ליקוי שכלי (ר' נ/1 לעונש). מגיל 14, מוכר הנאשם למערכת הפסיכיאטרית ואובחן כסובל ממחלה סכיזו-אפקטיבית (מצבי רוח משתנים מדכאון למניה בליווי מצב פסיכוטי). רוב האשפוזים שעבר הנאשם היו בכפיה בבתי חולים פסיכיאטריים שונים, בעיקר בשל מצבים פסיכוטיים אפקטיביים המלווים במחשבות שווא של יחס, רדיפה, גדלות, שימוש בסמים ועוד.
עוד ניתן לציין, כי בטרם מעצרו, התגורר הנאשם יחד עם אחיו בשדרות, לא עבד והתקיים מקצבת בטוח לאומי.
4. לנאשם, הרשעות קודמות רבות, בעיקר בעבירות רכוש, כאשר העבירה הראשונה הינה משנת 1983 ואחרונה משנת 1994. סך הכל מדובר ב-16 הרשעות קודמות בעשרות רבות של עבירות רכוש שונות (ר' ת/1 לעניין העונש).
5. במסגרת טיעוניהם לעונש, עמדו הן התובע והן הסנגור המלומדים על הקשיים הראייתים שבתיק, בעיקר נוכח מצבה הנפשי - שכלי של המתלוננת, הידועה כבעלת פיגור שכלי קל עד בינוני.
התובע הדגיש את העובדה, שהסדר הטיעון נעשה על דעת אמה של המתלוננת, האפטרופא שלה, וכי שיקול עיקרי בהסדר הטיעון היה מניעת הצורך בהעדתה של המתלוננת. לדעת התובע, בכך נחסכו מהמתלוננת, המצויה במצב מיוחד ורגיש, עוגמת הנפש והצורך לשחזר מחדש את הארוע הטראומתי נשוא כתב האישום.
הסנגור הדגיש, את הקושי הראייתי עליו למדו הצדדים מהמסמכים הרפואיים הקשורים במתלוננת, כאשר לטענתו, קושי זה התברר בשלב מאוחר ולאחר הגשת כתב האישום, עם חשיפת תיקה האישי של המתלוננת. בנסיבות אלה, לדבריו, הסדר הטיעון מאזן היטב בין הקשיים הראייתים בפניהם עמדה התביעה, לבין מצבו המיוחד של הנאשם.
הסנגור הדגיש, את נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר היה מאושפז 43 פעמים מסיבות שונות והוא נכה פסיכיאטרי בשעור 100% ומוכר על ידי הבטוח הלאומי.
שני הצדדים ביקשו לכבד את הסדר הטיעון, בו הם רואים איזון נאות בין האינטרסים הנוגדים: של המתלוננת והציבור מחד גיסא ושל הנאשם מאידך.
6. הנאשם הביע חרטה על מעשיו, אך טען שהמעשים שעשה במתלוננת לא נעשו בכוח. יחד עם זאת, לדבריו, הוא מבין, כי המתלוננת, בהיותה לוקה בפיגור שכלי, איננה יכולה להביע הסכמה למעשים ולכן גם הסכים להסדר הטיעון, שנעשה על דעתו.
7. אין ספק, כי מעשי הנאשם קשים הם. הנאשם הכיר את המתלוננת וידע שהיא לוקה בפיגור שכלי ואף ידע שהיא נמצאת במוסדות עקב מצבה זה ומגיעה רק לעיתים לבית אמה. למרות זאת, נטל אותה אל בין העצים בפארק הסמוך למקום מגוריהם ושם הפשיט את חולצתה ומכנסיה, הפשיל את מכנסיו וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. הנאשם לא הצליח לממש את זממו רק כיוון שהגיע לסיפוק מיני עוד בטרם ביצע את עבירת האינוס במלואה.
אכן, בנסיבות אחרות, היה מקום להטיל על הנאשם עונש חמור מזה שהוסכם עליו בין הצדדים, אך לאור נסיבותיו האישיות של הנאשם ולאור החשיבות הרבה שניתן למצוא במניעת עדותה של המתלוננת, הלוקה בשכלה, ובמניעת הצורך לגרום לה עוגמת נפש מחדש, אנו מקבלים את הסדר הטיעון.
8. לאור כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: