גזר דין בקובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע

1.    1.     במכתב ששוגר ב-17.1.2002 ל-8 חברות, מרביתן חברות מתחרות של הנאשמת 2, הודיע הנאשם 1 שהוא נאלץ לבטל את מכתב ההמלצה שניתן לקובל לאחר "ניסיונות סחיטה (מצד הקובל) ודרישה קטגורית מטעמו להשתתפויות באקט של הונאה בעלת משמעויות פליליות".

בשל דברי הבלע האלה הואשמו הנאשמים על ידי הקובל בעבירה לפי סעיף 6 ל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, והורשעו בעבירה זו בהכרעת דין שניתנה ב-28.5.2007. מצאתי שהפרסום האמור, שאין בו אמת, נעשה בכוונה לפגוע בשמו הטוב של הקובל ובפרנסתו; וכי אף אחת מההגנות שמעמיד חוק איסור לשון הרע: הגנת תום הלב והגנת אמת הפרסום, אינה עומדת לנאשמים. 

2.    2.    ככלל, הוצאת דיבה נתפשת כמעשה שהתגובה היאה לו נמצאת במישור האזרחי. האחריות הפלילית שמורה לאותם מקרים שבשל הכוונה הפוגענית הטמונה בהם, אינטרס הציבור במניעת הישנותם - מצדיק תגובה במישור הפלילי. כפי שציינתי בהכרעת הדין, מקרה זה על שום חומרתו, ופוגענותו המכוונת נמנה על מקרים כאלה.

שמו הטוב של הקובל והאינטגריטי שלו הוכפשו קשות מאחורי גבו ועל לא דבר, וכל זה על מנת למנוע מהקובל, להשתלב בשוק העבודה בתחום התמחותו ומקצועו, כשהוא כבן 55 ורק מספר שנים בארץ. כך "במשיכת קולמוס" נפגעו זכותו של הקובל לשם טוב וזכותו לעסוק במקצועו.

ומתברר שהנאשמים לא הסתפקו במכתב הדיבה מושא הקובלנה. מכתב נוסף ברוח דומה, אם כי בנוסח מרוכך ממנו, נשלח גם הוא מאחורי גבו של הקובל, לכתובות נוספות שאליהן עשוי היה הקובל לפנות עם ההמלצה שקיבל מהנאשמים. המכתב הנוסף הוגש על ידי הקובל במסגרת הטיעונים לעונש וסומן ק/19. 

3.    3.    הקובל אמר בעדותו שהמכתבים הללו השיגו את מטרתם. איש לא היה מוכן לדבר אתו, ונדרשו לו מספר שנים וכוחות נפש גדולים כדי לבנות את עצמו בעסק מסוג אחר. ב"כ הנאשם ניסה אומנם להשיג על כך - לטענתו, מכתב הדיבה ו"חומת המגן" שהנאשמים יצרו סביבם באמצעותו, לא הזיקו לנאשם שממילא התכוון לפתוח עסק פרטי לאחר פיטוריו - אבל העובדה היא שדבר קיומו של המכתב מושא הקובלנה, התגלה לקובל רק משום שלאחר פיטוריו, הוא ניסה להיעזר בקשרים שיצר במהלך עבודתו אצל הנאשמת עם אנשי מקצוע או מנהלים בחברות אחרות, ואלה הפנו לו עורף. הקובל העיד: "היו לי קשרים איכותיים. פתאום אני הרגשתי שמשהו השתנה. ניסיתי לדבר ולשאול מה קרה. אחרי כמה נסיונות בן אדם אחד נמק לי. יש מכתב. יש מכתב שאף אחד אחרי המכתב הזה לא ידבר איתך" (פרוטוקול מ-19.5.2003 עמ' 11).

4.    4.    בסיכומיו לעניין העונש הדגיש הקובל שזמן הוא גורם הכרחי על מנת לשקם את שמו הטוב של האדם, משום שהדיבה צריכה להישכח. לו בגילו - אין את הזמן הדרוש, והסיכוי שלו להמשיך בקריירה מקצועית, אבד.

עוד מדגיש הקובל, מעשה העבירה שיזם הנאשם, היה מעשה אכזרי מכוון ומאורגן, והוא סבור שהסנקציה ההולמת את החומרה שבו, כשמדובר בנאשם, היא מאסר בפועל. הקובל אומר שאין הוא תובע רק על עלבונו שלו. אינטרס הציבור הוא שזכויות אדם בסיסיות יזכו להגנה הולמת מפני פגיעות מסוג זה שהוא ספג, והוא בקובלנתו בא בשם האינטרס הציבורי.

אשר לנאשמת - הקובל טוען, שהיא הייתה מודעת למכתב הדיבה, אך לא עשתה דבר לתיקון נזקו - היא אף הוסיפה חטא על פשע בכך שאיימה עליו בתביעה אזרחית בסכום של 250,000 ש"ח. מעדותו של מר עודד רוזן, לשעבר בעל מניות ודירקטור בנאשמת, עולה שהדירקטוריון של הנאשמת נעשה מודע למכתב הדיבה בדיעבד, אך גם כשהדבר נודע לו, הוא לא זכה להתייחסות מצד הדירקטוריון (פרוטוקול מ-28.5.2007, עמ' 22).

5.    5.    הנאשם מצדו מבקש קודם כל, לבטל את ההרשעה וליתן לגביו צו מבחן. לחלופין מבקש הוא  להימנע ממאסר בפועל.

במסגרת הסיכומים לעניין העונש, נשא הנאשם דברים שעיקרם: הוא ניחם על מכתב הדיבה, ועל החלטתו להגן עליו בהליך כאן; הוא מתנצל בפני הקובל; מצר על המכתב הנוסף שנשלח ועל העובדה שנכנע להחלטה להסתיר את דבר קיומו. במכתב לבא כוחו מה-5.7.2007, שאותו הקריא כשנשא את דברו, כותב הנאשם בין היתר: " והנה פגעתי שלא מרצון במיכאל סלוצקי ובהחלטה טיפשית שלי החלטתי להגן בבית המשפט על המילים המוטעות שלי". 

הנאשם תיאר את מצבו הבריאותי הרופף - הוא סובל ממחלת סרטן כרונית; חי בחרדה מפני התלקחות חוזרת של המחלה, ותולה במידה רבה במחלתו את האשם במכתב הדיבה,  אך מכיר בכך שאחרים אינם צריכים לשלם את המחיר.

עם זאת, הוא אינו נמנע מביקורת כלפי הקובל. " האחרון מחפש לדבריו להאריך את המשפט, להכביר במילים בעדים ובהטחת עלבונות" וטוען שלפחות 8 פעמים הוא הביע רצון להתנצל בפני הקובל ולסיים את הפרשה עם פיצוי שמקובל עליו, אך נדחה על ידו.

לא נתקלתי בשום עלבונות מצד הקובל, לעומת זאת הנאשם השווה את הקובל ל" כלב שתופש אותך באוזן" ואינו מרפה, ונכון - הקובל ביקש להביא עדי הזמה אך הוא לבטח לא ביקש להאריך בהליך "סתם כך" מתוך גחמה. ואשר להתנצלות, הקובל אכן הודיע במכתב מה-16.1.2003 (ק/17) שהוא מוכן לנהל משא ומתן עם הנאשמת ואינו מוכן לשום משא ומתן עם הנאשם, אך מספר חודשים לאחר מכן, במכתב מה-25.11.2003 (ק/18), התרצה והודיע כי לאור פניותיו של הנאשם הוא יהיה מוכן לשקול את הצעתו לסיים את ההליך, לאחר שהנאשמים יודו בעבירה ויהיו מוכנים להביע התנצלות. לא נותר אלא לתהות, מדוע בכל זאת נמשך ההליך.

6.    6.     אשר לביטול ההרשעה - ב"כ הנאשמים משך את בקשתו לתסקיר קצין מבחן בישיבת יום 28.5.2007, כך שהבקשה עתה לביטול הרשעה מפתיעה למדי. נראה שהנאשם עמד עליה משום שהוא סבור שקצין מבחן יראה אותו כפי שהוא באמת, ואין ספק שהנאשם הוא אדם בעל מידות וכישרונות.  אף על פי כן נראה לי שאין מקום להיעתר לבקשה זו. אמות המידה המקובלות לעניין זה אינן מתקיימות ביחס לנאשם שהוא גבר בן 68, אשר פרש מעבודתו בשל מחלתו, וקשה לראות כיצד הרשעה עלולה לסכל את סיכויי השיקום שלו. העיקרון הוא שביחס לנאשם בגיר, הימנעות מהרשעה מהווה חריג השמור לנסיבות חריגות ויוצאות דופן; אלה אינן מתקיימות בענייננו, ונראה לי שאין הצדקה "לעקר" את ההליך הפלילי במקרה זה, למרות החרטה וההתנצלות שמביע הנאשם. תשובה בפני עצמה, בדרך כלל, אינה עילה לפטור מהרשעה, כי אם להקלה בעונש, ואני סבורה שהאינטרס הציבורי בהוקעת מעשי דיבה חמורים כבמקרה זה גובר, ואינו מאפשר לוותר על ההרשעה.

לעומת זאת, הנאשם למצער כיום, הוא בעל תשובה, ויש לגזור את עונשו בהתאם, במיוחד כך על רקע מחלתו. מאסר בפועל כפי שמבקש הקובל, לבד מהיותו אמצעי ענישה שאינו רווח בעבירת לשון הרע, אינו ראוי הן בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם, והן על שום נכונותו לעשות לתיקון העוול.

7.    7.    לנוכח האמור, ולאחר ששקלתי את השיקולים לחומרה ולקולא, הנני גוזרת על הנאשמים עונשים ומחייבת אותם בפיצוי הקובל כדלקמן:

על הנאשם 1- מאסר מותנה ל-3 חודשים, כשתקופת התנאי היא שנתיים, החל מהיום. התנאי יהיה בר הפעלה אם הנאשם יורשע בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע;

כל אחד מהנאשמים יפצה את הקובל בסכום המכסימאלי הקבוע בסעיף 7 א. לחוק איסור לשון הרע, היינו בסכום של 50,000 ש"ח.