גזאוי(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט חאמד) בתיק מ"ת 14029-10-13, מיום 10/10/13, לפיה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בתיק פלילי 13989-10-13.

העורר הואשם בבית משפט קמא בכך שהוא תקף את אשתו וכן תקף את אחיה, באמצעות מקל וסכין וגרם לאח חתך בזרועו, באמצעות הסכין. בגין כך הואשם העורר בתקיפת בת זוג, עבירה לפי סעיף 382(ב)+379 לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ו (א) לחוק העונשין ופציעה כשהעבריין מזויין, עבירה לפי סעיף 335 + 334 לחוק העונשין.

בית משפט קמא קבע בהחלטתו הנ"ל כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת להליך. בהתייחס לסתירות ותהיות בחומר הראיות, אשר הועלו על ידי בא כוח העורר, אמר בית משפט קמא כי בהליך זה לא נדרשת מידת הוכחה של למעלה מכל ספק סביר, אלא די בסיכוי סביר להרשעה ופירט את הראיות המצויות בתיק.

בית משפט קמא קבע כי קיימת עילת מעצר, הן בשל מסוכנות והן מכוח חזקה שבחוק ואף בנסיבות העניין ולאור עברו הפלילי של העורר וכן קבע כי מסוכנות העורר היא ברף העליון במתחם החומרה ולא ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר ולפיכך לא התייחס בית משפט קמא לחלופת מעצר שהוצעה על ידי בא כוח העורר.

בערר שבפני טוען בא כוח העורר כי עוצמת הראיות המצויות בתיק, לאור הסתירות המהותיות הקיימות בהן, מחייבת שחרור העורר לחלופת מעצר וכן טוען הוא כי גם אם קבע בית משפט קמא כי עוצמת הראיות מספקת לשם מעצרו של העורר, חייב היה לבחון חלופת מעצר.

באת כוח המשיבה טוענת כי די בראיות שבתיק החקירה כדי לבסס קיומן של ראיות במידה הדרושה בהליך זה. לטענתה, בתיק החקירה, קיימים הסברים סבירים לסתירות שבעדויות. באת כוח המשיבה מדגישה את מסוכנותו של העורר, לאור הנסיבות העולות מתיק החקירה ומכתב האישום, באשר לתקיפות קודמות שתקף את אשתו וכן לאור עברו ולאור כך שרק לאחרונה השתחרר העורר ממאסר ממושך.

הראיות הנדרשות, לצורך הליך של מעצר עד תום ההליכים, אינן ראיות, אשר יש בהן כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם למעלה מספק סביר, אלא ראיות אשר יש בהן כדי להקים סיכוי סביר להרשעה - בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נ' מדינת ישראל . פ"ד נ(2), 133, עמ' 148-149 (להלן: "פרשת זאדה").

על השופט הבוחן את הראיות, בשלב זה, לבחון האם יש סיכויים סבירים לכך, שבסיום המשפט ניתן יהיה לקבוע, על-פי ראיות אלה (הכוללות את כל החומר הראייתי אשר בתיק החקירה, ולא רק את החומר "המרשיע"), את אשמת הנאשם - בש"פ 661/88 מדינת ישראל נ' דנן, פ"ד מב(3), 875.

בשלב זה, של מעצר עד תום ההליכים, ביהמ"ש אינו בוחן את מהימנות העדים. אמנם, עליו לבחון את הסתירות, הפרכות וסימני השאלה העולים מהחומר אשר בפניו, אולם בסופו של דבר, עליו לבחון האם יש בפרכות אלה כדי לכרסם בראיות במידה כזו שהן אינן בעלות פוטנציאל להרשעה. אם, למרות הפרכות, משתכנע ביהמ"ש כי בפניו ראיות "גולמיות" אשר נראה כי לאחר בחינתן במהלך המשפט, תתגבשנה לכלל ראיות "רגילות", אשר יהיה בהן כדי לבסס את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, הרי על ביהמ"ש לקבוע, כי בפניו ראיות לכאורה אשר די בהן כדי להורות (בהתקיים עילת מעצר), על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים - בש"פ 7547/06 – עווד אבו קווידר נגד מדינת ישראל (25.9.2006); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (14.2.2008).

עיינתי בקפידה בתיק החקירה וסבורה אני שקיימות בו ראיות לכאורה, כנדרש על פי הפסיקה, לשלב זה של מעצר עד תום ההליכים.

צודק בא כוח העורר בטענתו כי קיימות סתירות, בעיקר בעדויותיו של מר בילאל מסרי, אחיה של אשת העורר והמתלונן השני בכתב האישום (להלן: "בילאל"). אמנם, לחלק מהסתירות קיימים הסברים בחומר החקירה, אולם סתירות אחרות אכן מכרסמות בראיות הנוגעות לתקיפתו של בילאל (אך לא באלה הנוגעות לתקיפת המתלוננת).

כך, למשל, לגבי העובדה שבילאל לא מסר בהודעתו הראשונה שהעורר תקף אותו בסכין וגרם לו חבלה ואף הכחיש שהעורר תקף אותו ואילו בהודעה נוספת שנגבתה ממנו, באותו יום, שעתיים בלבד לאחר ההודעה הראשונה, ציין את הדברים הנ"ל ואף הראה לחוקרת את החתך המדמם שבידו. לסתירה זו קיים הסבר בהודעה שנגבתה מרס"ל עלאא אבודולה, הוא החוקר שגבה את הודעתו הראשונה של בילאל. רס"ל אבודולה מציין בהודעה מיום 3/10/13 שכאשר הוא גבה את הודעת בילאל הוא הבחין בשריטה באחת מידיו ואף שאל את בילאל ממה השריטה אך בילאל לא היה מעוניין לשתף פעולה.

מנגד - הסתירות בהודעותיו של בילאל לגבי השאלה מהיכן הוציא העורר את הסכין ואת המקל והיכן בגופו היכה בו העורר במקל, נותרו, בשלב זה, בעינן והן אכן מפחיתות במידת מה מעוצמת הראיות לגבי תקיפתו של בילאל. עם זאת, ראוי לציין, כי קיימות בתיק החקירה ראיות לפיהן היו חילופי מהלומות בין בילאל לבין העורר ואף קיימות ראיות לגבי מעורבות מקל באירוע זה (הודעתו של מר יונס גזאוי, קרוב משפחתו של העורר, מיום 29/9/13).

כאמור - באשר לראיות הנוגעות לתקיפתה של המתלוננת, סבורה אני כי אין כל כרסום בעוצמת הראיות ודי באישום המתייחס אליה כדי להוות בסיס להרשעת העורר באישום החמור של תקיפת אשתו.

הודעותיה של המתלוננת עקביות וביחד עם שאר חומר החקירה אשר בתיק, מקימות בסיס להרשעה. יש לציין, כי על אף שהמתלוננת הגיעה למשטרה, מספר שעות אחרי שהגישה את התלונה, על מנת לבטל את התלונה (הודעתה מיום 29/9/13 שעה 01:00), היא לא חזרה בה מתוכן התלונה, אלא הסבירה שהתערבו מכובדים, אשר רוצים לגמור את העניין בצורה יפה ומכובדת. בנוסף, על אף עמדתה זו, כאשר נדרשה המתלוננת למסור הודעה נוספת ומפורטת למשטרה, באשר לתקיפותיה על ידי העורר, היא עשתה כן, לא חזרה בה מטענותיה בדבר אלימות שנקט העורר נגדה, ופירטה את אירועי האלימות השונים (הודעתה מיום 30/9/13 שעה 12:48).

דברי המתלוננת לפיהם העורר נקט נגדה אלימות במהלך חיי נישואיה מוצאים תמיכה בעדויות נוספות בתיק, בחלק מהתיעוד הרפואי ובתמונה העולה מכלל חומר החקירה וסבורה אני, כאמור, כי לגבי האירועים של תקיפת המתלוננת, בהם מואשם העורר, בכתב האישום דנן, קיימות ראיות בעוצמה הנדרשת בהליך זה.

אציין, כי לא מצאתי כל ממש בטענות בא כוח העורר לגבי עצם החזרת התיק לתחנה החוקרת לשם השלמת חקירה. מדובר בנוהל רגיל, רצוי ומבורך ואין להסיק מכך דבר וחצי דבר, אלא יש לבחון את הראיות שבסופו של דבר נאספו ומצויות בתיק החקירה.

אף אני סבורה, כפי שבסר בימ"ש קמא, כי קיימת עילת מעצר.

ראשית כל, קיימת עילת מעצר סטטוטורית בשל עבירות האלימות במשפחה, בהן מואשם העורר. מעבר לכך, לעורר עבר פלילי ולאחרונה, ביום 8/8/11, נדון ל - 30 חודשי מאסר בגין עבירות נשק והוא השתחרר מהמאסר זמן קצר בלבד עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום. עבר זה, כמו גם המעשים בהם מואשם העורר בכתב האישום דנן, מעידים על מסוכנות העורר, הן מסוכנות כללית והן מסוכנות ספציפית, נגד המתלוננת ולפיכך מצדיקים מעצרו עד תום ההליכים נגדו.